איך משקמים אדמה חרוכה?

בראשון שעבר, הבוס אמר לי שלא יתכן שהפרוייקט שלי לוקח כל כך הרבה זמן ויש לי עד סוף השבוע כדי להגיע למודל שעובד. אחרת, אני צריכה ללכת לסמנכ"ל ולומר לו שנכשלתי. בחמישי, אחרי שניסיתי כבר את האלגוריתם ה-200 לטפל בבעיה וגם הוא לא עבד, הרגשתי שאני נחנקת. יצאתי החוצה להפסקה, שיחררתי בכי וחזרתי למשרד.

באותו ערב, רגע לפני שיצאתי מהמשרד, ראיתי את הסמנכ"ל ששאל מה שלומי. הוא לא מודע למשפטים המקטינים שהבוס זורק לעברי והאמת שאין בינינו הרבה תקשורת (אני מפחדת שגם הוא יאמר שהוא מאוכזב ממני ולכן ממעטת ליצור עימו קשר). פלטתי שהיה לי קשה אבל שיצאתי ובכיתי ואני פשוט אמשיך לעבוד. כשהוא שאל מה קרה, סיפרתי לו שהאלגוריתם לא עובד לי ושהבוס אמר לי שאני צריכה לבוא אליו ולומר שנכשלתי. הסמנכ"ל לא כ"כ הבין ואמר- רגע, למה הוא לא עוזר לך? ועניתי בכנות שהוא אמר לי לבוא ולומר שנכשלתי. הוא לא ממש ידע איך להגיב וניסה להחליף נושא עם סיפור מצחיק שקרה לו בבוקר.

כשסיפרתי לחבר שעובד כבר כמה שנים בתעשייה, הוא אמר שבמחקר לא הכל הולך ושלפעמים פרוייקטים נכשלים. אבל שתקשורת זה דבר בסיסי ועל זה כן צריך לעבוד. אז או שאפסיק לקחת אותו ללב (תודה על האשמת הקורבן) או שאדבר איתו ואנסה לפתוח ערוץ תקשורת.

אני כבר די איבדתי תקווה ביצירת קו פתוח עם הבוס כי ביקשתי מספר פעמים שנקיים פגישת עדכון שבועית והוא מנפנף את זה… בנוסף, אני מרגישה ממנו יחס מתנשא ושאין לו באמת מוטיבציה לעזור ולפתח אותי. אולי הוא חושש שאני אחליף אותו (מה שממש אין לי כוונה לעשות), במיוחד שלי יש ידע עדכני ורלוונטי במחקר(אבל אין לי נסיון תעשייתי). מצד שני, אותו חבר אמר שאי אפשר להמשיך עם המצב הקיים בו אני ממש סולדת מהבוס (כי כמה כבר אפשר להסביר לי שאני לא יודעת כלום?…)

נותרו לי ארבעה חודשים כדי לסגור שנה בחברה. ההימור הגדול הוא האם לחכות לשנה של נסיון בקו"ח ובינתיים לסבול או ללכת לדבר עם הבוס בידיעה שיכול להיות שההחלטה שתתקבל תהיה להפריד כוחות ולסיים את דרכי בחברה…

נוסעים במכונית הישנה אל תוך הלילה השחור

אני פותחת את הבוקר עם אריק איינשטיין ששר לי "סעי לאט. תני למחשבות לרוץ לכל הכיוונים. לא יתחילו בלעדינו, סעי לאט". כמה זה אירוני שזה השיר הראשון שמתנגן בספוטיפי הבוקר. אני והמחשבות ממש לא נוסעות לאט. למעשה, בשבועות האחרונים מפלס החרדה שלי עולה בהדרגה. אני סובלת מבחילות מעצבנות, לא ישנה מספיק (ותודה לגוגל שאומר לי שמה שעוזר לשינה טובה יותר זה פחות חרדה) ומתעוררת באמצע הלילה עם מחשבות מפחידות. ועל מה החרדות? נו, ברוך השם לא חסר.

  • על גבר בטינדר שאומר שרוצה קשר לא רציני והאמת שאני רוצה לנסות ולשכב איתו, אבל מפחדת מהתקרית האחרונה שהייתה לי בעקבות הדוש מהטינדר
  • על הקורס שלי באוניברסיטה היוקרתית שמאוד קשה לי בו ואני מפחדת שזה מצביע שאני לא באמת טובה ולא יכולה להיות חוקרת. וגם שאולי אין לי סיכוי באמת ללמוד ולהתקבל לאותו מוסד, ואולי לא אצליח באף מקום ואף אוניברסיטה לא תקבל אותי ולא אצליח לעשות תואר שני בכלל.
  • על העבודה שלי שאני תקועה בה כבר חצי שנה עם פרוייקט שלא מתקדם לשום מקום ולא יודעת מה הולך לעלות שם בגורלי

הרבה מחשבות מרעילות שלא עוזרות לי להתקדם וגם אין לי איפה לפרוק ולשמוע קונטרה.

לפני חודש אמרתי להתראות לפסיכולוג. הרגשתי שהוא פוצע אותי ולא נותן לי כלים להתמודד עם הפוסט טראומה (שהחלטתי להסתכל לתוכה באומץ). חברים מסביב, ששמעו אותי מספרת על משפטים שהוא אומר לי, לא הפסיקו לומר שאני צריכה להתנתק ממנו והתקף חרדה שהשכיב אותי על הרצפה, גרם לי להבין שאני צריכה להתנתק.

בשנה האחרונה נפטרתי מרוב ה"חברים" שיש לי בחיים ושלמעשה גורמים לי להרגיש יותר רע עם עצמי. זה בונוס שצמח מהפסיכולוג – ההבנה שמגיע לי חברים שיתמכו בי. נכנסתי אליו כשאני מרגישה לבד ויצאתי ממנו עם המציאות שבה אני באמת די לבד. אבל גם עם הרבה פחות קולות ביקורתיים ומקטינים.

אני לא יודעת איך יוצרים חברים חדשים בגיל 30. חשבתי שהאוניברסיטה תעזור אבל זה פחות קורה לצערי. האמת שהשבוע הופתעתי שמישהי הזמינה אותי לקפה אבל גם זה בוטל כי היא לא הרגישה טוב בסוף… ועכשיו חזרנו ללמוד בזום עם התגברות הקורונה ואני לא רואה איך אני הולכת להגדיל שם את מעגל החברים

נרשמתי לחוג של לימודי פילוסופיה למשך חודש וחצי. השם שלו די הצחיק אותי- לימוד פילוסופיה הארדקור למתחילות. נקווה שזו תהיה נקודת האור שלי לתקופת הכאוס הנקראת סוף סמסטר. אה ועוד משהו שעוזר לי לשרוד – אפליקצית נשימות. יש בה תרגילי נשימה שונים שמזכירים לי להתקרקע ולתת למחשבות לרוץ בלעדי. אפקט הקסם של הרוגע שנובע מהנשימות עוזר לטווח הקצר. אני רק מקווה שאצליח להחזיק מעמד עד סוף הסמסטר (ואז השאיפה שיהיה לי זמן להכניס לתוכו פסיכולוג/ית אחר)

היכן הגברים הקשובים הולכים כשהאגם קופא

השבוע שוב גבר מהאפליקציות התעופף אחרי שהסכמתי לגעת בו ונראה לי שאני לומדת את הלקח שלי. אבל רגע, נחזור להתחלה

את מייק הכרתי בבאמבל. היו לו בסה"כ שתי תמונות שבאף אחת מהן הוא לא הסתכל למצלמה: באחת הוא שיחק מול המחשב ובאחרת היה עם משקפי שמש. בכל אחת הוא נראה שונה והייתה לי תחושה שהן לא ממש מאותה תקופת זמן אבל בביו שלו היה כתוב שהוא בן 31 ואיש סיסטם וזה הספיק כדי שאאשר את הפרופיל.

שלחתי הודעה והתחלנו לדבר. הוא שלח בדיחה וקיבל נק' על ההומור. שלחתי בדיחה בחזרה והוא צחק (עוד כמה נק' לרקורד). התכתבנו והגענו לדבר על מיניות. רק שהתברר לי שבעוד אצלי מיניות זה מידע ממטפלים מיניים מוסמכים כמו אסתר פרל, לינדזי דו או אפילו פודקאסטים כמו קול הגבר, אצלו זה היה כל מיני פורומים של החלפות תפקידים ופטיש.

הוא הודה שהוא לא כ"כ מכיר את הדגדגן (איך?!) אבל שהוא מוכן לנסות. המשכנו לדבר והדגשתי כמה תקשורת זה דבר חשוב עבורי. שאין לי בעיה לנסות דברים שונים אבל הכל חייב להיות בתקשורת פתוחה

עברו כמה ימים והוא כתב לי שהוא גילח את כולו בשבילי. קצת הופתעתי כי לא ביקשתי ממנו כלום בעניין וגם קצת הרגשתי לחוצה שבעצם נשלח כאן מסר שהוא ירצה שאני אגלח את עצמי. וחוץ מזה, עם כל הדיבורים שלו על פטיש, הייתה לי תחושה שהבחור מושפע מפורנו (רבאק, הבחור בן 31, הוא לא יודע שפורנו זה לא המציאות?…)

אבל המשכנו להתכתב וקצת לעשות טיזרים וקבענו להפגש

היה לי ברור שהולך להיות מגע כלשהו במפגש ואפילו דיברנו על זה שאם אראה שאנחנו מתחברים, נוכל אחר כך לקפוץ אלי הביתה ולהתמזמז. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד (או כמו שאומרים ביידיש- האדם מתכנן והאלוהים צוחק)

קבענו להפגש וללכת בחוץ אבל כמו שאמרתי קודם, צחקו עלינו מלמעלה וירד מבול. אז נכנסתי אליו לאוטו וחיפשנו בית קפה פתוח. עברנו בין כמה בתי קפה וכולם היו סגורים. אז החלטנו להתיישב אצלו באוטו.

אחרי שלושה משפטים, הוא שאל אם אני רוצה לגעת לו למטה ולראות שהוא מגולח. זה היה לי קצת יותר מדי ישיר על ההתחלה ולמען האמת די בוטה וסירבתי. אמרתי שאני צריכה קצת להתחמם לפני. אז המשכנו לדבר ובהמשך הוא סיפר לי שהוא ממש מגורה. שאלתי אותו הוא ירצה שאגע בו וברור שהוא אמר כן ושלח את היד שלי לגעת לו בערווה.

אמרתי שגם אני אשמח אם אח"כ הוא יגע בי והוא אמר שברור. הוא שאל אם הוא יכול לגעת לי בחזה והשבתי בחיוב, רק שהוא מחץ לי את הציצי קצת יותר מדי והאמת שזה לא ממש היה נעים ועצרתי אותו. אמרתי שאשמח שנגיע בהמשך למטה והוא הסכים. כל הזמן הזה, שנינו היינו לבושים לגמרי. אני הייתי עם מכופתרת ולכן הוא פשוט חלץ את השד ואח"כ החזרתי אותו פנימה

המשכתי ללטף את הזין שלו ולמחוץ בעדינות את הביצים שלו. הוא אמר שזה עדין וביקש שאמחוץ בחוזקה (איך לא נדלקה לי נורת האזהרה בראש שהבחור באמת מושפע מפורנו?…) וכך עשיתי עם רתיעה קלה שאכאיב לו אבל הוא נאנח וכך המשכתי ללחוץ שם בחוזקה. אחרי שתי דקות הוא שם את היד שלו על הזין ופולט (ליטרלי): יו, אני ממש מצטער אבל גמרתי. לא הבנתי למה צריך להצטער ואמרתי שזה בסדר ואפשר לעבור אלי. רק שהוא לא היה מוכן לשמוע על זה.

הוא אמר שאחרי שהוא גומר עובר לו כל החשק (??!) ושהוא מצטער כי המטרה שלו זה שנגמור ביחד (הייתי המומה שהבחור בטוח שזה הדבר הכי חשוב בסקס). הוא אמר בפעם הבאה נתחיל ממני אבל פה כבר הייתי סקפטית כי עם אופן הפעולה שלו, לא הייתי בטוחה שבאמת אכפת לו. גם לא רציתי שזה יהיה מירוץ של אורגזמות אלא חיבור נפשות (אני יותר מדי רומנטית?)

אמרתי לו שאני די מבואסת אבל לא היה נראה שממש אכפת לו לתקן את המצב, אלא שהוא היה מובך שגמר כל כך מהר. הלכתי הביתה ולא הפסקתי לחשוב על הסיטואציה הלא נעימה שהייתה לי. למחרת הרגשתי מאוד לא בנוח ורציתי להבין מה קרה. אז שלחתי לו הודעה:

תזכורת לעצמי: ככה נראים דושים

מפה הוא בעצם הסביר לי שהוא לא בנוי ללדבר ולתקשר ("את תקשורתית ופתוחה להבנה אבל אני פחות. נחמד לי להתכתב ולדבר איתך אבל אני בנוי לחלק המכני"). ברור שאני מבואסת לאללה ותוהה האם בכלל קיימים גברים רגישים ושלא פוחדים ממיניות. מהחוויה שלי עד כה, הגברים החכמים שפגשתי יכולים להיות מאוד תוקפנים ואילו הגברים שאפשר להיות מיניים איתם מאוד רדודים. מצד שני, בלי להמשיך לנסות, פשוט לא אדע ואולי אפילו אכיר מישהו שכן יכול לקיים את שתי הדרישות…

אין עבודה, אין שפה, קשה

היא קמה בבוקר, לובשת את הבגדים המחויטים שהכינה לילה קודם ויוצאת לעבודה. הבוקר שקט והיא מקווה להספיק להגיע לרכבת בזמן. היא ממהרת לתחנת האוטובוס, עולה על האוטובוס ולא מפסיקה להסתכל על השעון כדי לבדוק האם היא תגיע לרכבת בזמן.

היא יורדת מהאוטובוס, רצה לתחנה ומגלה שהרכבת מאחרת בחמש דקות ולה יש שמונה דקות לחכות ברציף.

היא עולה לרכבת ומרגישה שסימנה וי על המטלה הראשונה להיום. עכשיו רק נותר לה לעמוד בשאר המשימות.

היא מגיעה לעבודה ומרגישה שהתקווה שלה להיום הסתיימה בדלת, והנה צפוי לה יום מלא באכזבות. הרי היא לא הצליחה לממש משהו בחצי השנה שהיא נמצאית שם. אז למה שהיום יהיה איזשהו שינוי?

היא מתיישבת, שורפת זמן, מנסה לחשוב על רעיון שונה לפעולה והוא לא עובד. היא מגלה שחסרה לה כמה ספריות ומתקינה אותן. היא תנסה שוב ותגלה שהיא נכנסת ללופ של ספריות שלא מותקנות ותנסה להתקין אותן. אחרי חמש דקות תתייאש ותנסה לחפש פתרון שלא חשבה עליו

בכל אותו הזמן הבוס שלה ספון בחדרו שנמצא בחלק אחר והיא תרגיש אבודה. הנה, היא ידעה שהיא פשוט לא יכולה להצליח ולצאת מהבור שאליו הגיעה. איזה מקום עבודה אחר יתן לה צ'אנס אם אין לה שום פרויקט שתוכל לדבר עליו?

אם נפל הפור והמזל הרע שיחק לידיה, תחושת עצב תתקוף אותה בהפתעה במהלך היום והיא תרגיש מוצפת. וכמה שקשה לתפקד ולהעלות רעיונות כשאת מרגישה שהגוף רוצה לשבת ולבכות. אבל היא לא תיתן לעצב הזה לצאת ולהתפרץ. אולי הוא עלול לבלוע אותה. וחוץ מזה, אין לה כוח לבכות. עדיף להיות חזקה ולהמשיך בעבודה

בינתיים

אז אני כבר חודשיים בתוך הטיפול הפסיכולוגי ואני לא חושבת שאכתוב עליו הרבה כי אני כותבת ומעבדת אירועים בדר"כ אחרי שהם מסתיימים אבל אולי זה ישתנה. נראה.

מה שכן, הטיפול הזה מפרק אותי לרסיסים. אני נכנסת ובוכה בערך בכל שבוע. שבוע שעבר זה הגיע לבכי לכל אורך הפגישה. זה התחיל ממשהו מודע ואחרי 20 דקות של בכי הרגשתי שנשבר אצלי המנגנון שעוצר את הרגשות ופשוט לא יכולתי לעצור את העצב והההבנה כמה הילדות שלי הייתה קשה (והפסיכולוג אמר שאני למעשה לא מעבדת בשלב הפוסט טראומה אלא בעוד הטראומה קורית כי אני עדיין מחוברת בקשרים להורים שלי)

בכלל, ההבנה הזו שבאמת היו לי חיים לא קלים עם אבא אלים פיזית ואמא שמתעללת בי נפשית ושאני לא סתם מדמיינת את זה. עצם זה שיושב מולי בנאדם שמקשיב ומאמין לך, משהו שאף פעם לא היה לי – לא במערכת החינוך ואפילו לא בארגונים שאמורים לטפל באלימות. לשפוך הכל החוצה כואב נורא. וגם להבין שזו לא אשמתך. שאת בסה"כ היית ילדה.

והכי חשוב – זה שההורים שלך אמרו לך שאת הכישלון, ושלהם הייתה ילדות קשה אז זה עובר הלאה, פשוט לא נכון. ושאת ממש לא חייבת גם להיות בנאדם אלים (ואני מודה שזה מעורר שם הדים לכך שאולי בעתיד אמהות זה משהו שכן יוכל להתאים לי. עד עכשיו פסלתי את הרעיון מכל מיני סיבות, שאחת מהן הייתה שקיבלתי את המסר מאמא שלי שמי שגדל במשפחה אלימה יהיה אלים בעצמו…)

אז ביקשתי מהפסיכולוג לבוא רק אחת לשבועיים והוא אמר שזה פחות מקובל אבל שהוא מסכים לנסות ומקסימום נתגבר בהמשך. אני בכל מקרה לא מסוגלת נפשית לעמוד בתדירות גבוהה יותר. הפגישות גורמות לי להיות הרבה יותר רגישה ואני מנסה להחזיק את כל החלקים בכוח לא להתפרק ועם משרה כמעט מלאה ולימודים אינטנסיביים זה לא פשוט

הטיפול מחולל בתוכי שינוי גדול ואני כבר מתחילה להסתכל על דברים אחרת. אני רק מקווה שהוא יחזק אותי לטווח הארוך ולא ישבור שם משהו שיגרום לי דווקא להכנס לתוך העצב בקלות…

מזויפת

אני מתחילה היום קורס ראשון באוניברסיטה נחשבת ומרגישה שקרנית. בכלל לא מגיע לי להיות פה, לא סיימתי מצטיינת ואת התואר הראשון בכלל סיימתי במכללה. מה אני עושה פה?

החלטתי לקפוץ מעל הפופיק ולהרשם לקורס, אבל לא חשבתי שבאמת יתייחסו אלי.

ואז התקבלתי. בלי שאלות חטטניות. בלי התנשאות. אמרו לי- בואי.

כל כך שמחתי. לקח לי שבוע לעכל שהנה, אומנם אני לא מתחילה תואר שני אבל אני כן עושה צעד ראשון שאולי ביום מן הימים יקרב אותי לשם. רק שאז הגיע מייל של "אנחנו מצטערים לבשר אבל נרשמו יותר מדי סטודנטים ונאלץ לסרב לחלקם". ושוב אני מרגישה שזה לא באמת שהיה לי סיכוי להגיע. שזה לא באמת משנה מה אני רוצה

בכל מקרה, הודיעו בסוף המייל, נתראה בשני בכיתה. אז הנה אני פה, בלי לדעת עדיין מה הסטטוס שלי (המזכירות פה הכי פחות יעילה שיצא לי לראות) ומרגישה מזויפת.

וכל החרדה, ההתרגשות, תחושת האשמה וגם המזל מתנקזות יחד ואני מרגישה פגיעה. אבל נראה לי שלמרות הכל, עדיין היה שווה לצאת מאיזור הנוחות ולעשות את הצעד האמיץ שעשיתי

חלק ב – הדייט שהתחיל במיטה

~ זהו פוסט המשך לחלק א – הביסט מהטינדר

אז ישבתי וחשבתי מה עושים מפה. למעשה במשך השבוע הייתי קמה באמצע הלילה עם מחשבות מייגעות ותוהה מה אני רוצה ולאיפה, אם בכלל, אפשר להתקדם.

ואז הגיעה אאוריקה – אני אלך לישון אצלו אבל בלי סקס. ככה הוא גם ירגיש שיש מגע, גם אולי אוכל אותו למשש אותו קצת יותר וגם אכיר אותו מעבר לשני המשפטים שהחלפנו בדייט.

אבל הוא הפתיע אותי בענק כשהצעתי את זה. הוא אמר שזה מוקדם מדי בשבילו והוא מוכן לעשות את כל מה שהצעתי רק בלי להשאר לישון אצלו אח"כ. נו, ככה מתחילות טלנובלות טורקיות, לא?

לקחתי חצי יום לחשוב על זה והחלטתי להכנס לזה. הוא כל הזמן הקפיד לומר מיד אחרי שהזכיר משפט של "כמה שאני מחכה לנשק/לחבק/לרדת לך" הוא היה מוסיף "אבל אני מכבד אותך. בקצב שלך" ואני החלטתי שכן אפשר לסמוך עליו ושאולי באמת אכפת לו איך ארגיש כשנתמזמז

בקיצור, אמרתי כן אבל מיד סייגתי שזה בגבולות שלי וחשפתי את ים החרדות שיש לי

הגעתי אליו הביתה, נכנסתי לחדר והחלטתי להתחיל מלהוריד את הפלסטר ולהוריד חולצה. פעם ראשונה כאמור שאני עושה משהו כזה מול מישהו זר.

ואז התחבקנו לכמה דקות. שאלתי אם אפשר לנשק אותו והוא אמר שכן. באתי לנשק ו..אללי! הוא היה עם שפתיים סגורות וקצת הרגשתי שאני מנשקת קיר. אז נתתי עוד נשיקה וזה רק הפך לגרוע יותר – הבחור עירב את השיניים שלו בנשיקה.

רק לסבר את האוזן- מרוב חרדה ראיתי במהלך השבוע 3847643 סרטונים ביוטיוב וקראתי מדריכים איך לנשק, כי הייתי בטוחה שיש לו נסיון מטורף עם נשיקות. הוא לא הפסיק לכתוב לי כמה שהוא מחכה לנשק אותי ושיש לו כבר 4(!) אקסיות.

ואז חיבקתי אותו שוב והחלטתי פשוט לשחרר ולהחליט שאני נותנת לחשמל באוויר ולהתמסר קצת בשבילו בגבולות שלי

אז הורדתי את החזיה ובהמשך גם ירדו שאר הבגדים ובכל החוויה הייתי קצת מחוץ לגוף שלי. גם זו הייתה פעם ראשונה שלי שאני נוגעת בגוף של גבר זר ואשכרה לו נוגעת בזין. ועושה שם עוד כל מיני טריקים

אגב, תיקשרתי איתו לאורך כל הערב – הוא היה די שקט ונראה שליו ואני ניסיתי לברר מה הוא רוצה אבל הוא פשוט אמר "מה שאת רוצה. תמשיכי בכל מה שאת עושה".

אז ידייים נשלחו לכל מיני עברים ואיברים. גם הלשון. על הדרך גיליתי שלמרות שהבחור אמר שהוא אלוף בלספק נשים הוא לא ממש יודע איפה הדגדגן או מה באמת עושה להן נעים וקצת כיוונתי אותו אבל יש המווווון במה להשתפר

סה"כ אני חושבת שהייתה חוויה בסדר. היו הרבה מינוסים אבל אלוהים! הייתי עם בחור ולא נפלו השמיים! והוא אפילו מחבב אותי! (הוא למשל אמר שהוא ממש אוהב את הציצי שלי. כששאלתי אותו למה אז הוא ענה שהם חמודים בדיוק כמוני. לא ידעתי אם זו מחמאה 😉 )

אני מתה לגלות איתו עוד דברים עלי ועליו ואני יודעת שבסוף ישבר לו קצת הלב כשיגלה שאני קצת מתגלחת עליו בקטע הזה כי אני לא בונה עליו בעליל לזוגיות כי אנחנו שונים מדי אבל הי, בינתיים אני רק בדייט שני. יש לי כרטיסיה שלמה לנצל לפני שזה נגמר