הסימנים שאת כבר בוגרת

כל השנה את מחכה לבלאק פריידי כדי לקנות את הויברטור הראשון שלך

יש יתרונות בעבודה של גדולים 😉

בינתיים

אז אני כבר חודשיים בתוך הטיפול הפסיכולוגי ואני לא חושבת שאכתוב עליו הרבה כי אני כותבת ומעבדת אירועים בדר"כ אחרי שהם מסתיימים אבל אולי זה ישתנה. נראה.

מה שכן, הטיפול הזה מפרק אותי לרסיסים. אני נכנסת ובוכה בערך בכל שבוע. שבוע שעבר זה הגיע לבכי לכל אורך הפגישה. זה התחיל ממשהו מודע ואחרי 20 דקות של בכי הרגשתי שנשבר אצלי המנגנון שעוצר את הרגשות ופשוט לא יכולתי לעצור את העצב והההבנה כמה הילדות שלי הייתה קשה (והפסיכולוג אמר שאני למעשה לא מעבדת בשלב הפוסט טראומה אלא בעוד הטראומה קורית כי אני עדיין מחוברת בקשרים להורים שלי)

בכלל, ההבנה הזו שבאמת היו לי חיים לא קלים עם אבא אלים פיזית ואמא שמתעללת בי נפשית ושאני לא סתם מדמיינת את זה. עצם זה שיושב מולי בנאדם שמקשיב ומאמין לך, משהו שאף פעם לא היה לי – לא במערכת החינוך ואפילו לא בארגונים שאמורים לטפל באלימות. לשפוך הכל החוצה כואב נורא. וגם להבין שזו לא אשמתך. שאת בסה"כ היית ילדה.

והכי חשוב – זה שההורים שלך אמרו לך שאת הכישלון, ושלהם הייתה ילדות קשה אז זה עובר הלאה, פשוט לא נכון. ושאת ממש לא חייבת גם להיות בנאדם אלים (ואני מודה שזה מעורר שם הדים לכך שאולי בעתיד אמהות זה משהו שכן יוכל להתאים לי. עד עכשיו פסלתי את הרעיון מכל מיני סיבות, שאחת מהן הייתה שקיבלתי את המסר מאמא שלי שמי שגדל במשפחה אלימה יהיה אלים בעצמו…)

אז ביקשתי מהפסיכולוג לבוא רק אחת לשבועיים והוא אמר שזה פחות מקובל אבל שהוא מסכים לנסות ומקסימום נתגבר בהמשך. אני בכל מקרה לא מסוגלת נפשית לעמוד בתדירות גבוהה יותר. הפגישות גורמות לי להיות הרבה יותר רגישה ואני מנסה להחזיק את כל החלקים בכוח לא להתפרק ועם משרה כמעט מלאה ולימודים אינטנסיביים זה לא פשוט

הטיפול מחולל בתוכי שינוי גדול ואני כבר מתחילה להסתכל על דברים אחרת. אני רק מקווה שהוא יחזק אותי לטווח הארוך ולא ישבור שם משהו שיגרום לי דווקא להכנס לתוך העצב בקלות…

מזויפת

אני מתחילה היום קורס ראשון באוניברסיטה נחשבת ומרגישה שקרנית. בכלל לא מגיע לי להיות פה, לא סיימתי מצטיינת ואת התואר הראשון בכלל סיימתי במכללה. מה אני עושה פה?

החלטתי לקפוץ מעל הפופיק ולהרשם לקורס, אבל לא חשבתי שבאמת יתייחסו אלי.

ואז התקבלתי. בלי שאלות חטטניות. בלי התנשאות. אמרו לי- בואי.

כל כך שמחתי. לקח לי שבוע לעכל שהנה, אומנם אני לא מתחילה תואר שני אבל אני כן עושה צעד ראשון שאולי ביום מן הימים יקרב אותי לשם. רק שאז הגיע מייל של "אנחנו מצטערים לבשר אבל נרשמו יותר מדי סטודנטים ונאלץ לסרב לחלקם". ושוב אני מרגישה שזה לא באמת שהיה לי סיכוי להגיע. שזה לא באמת משנה מה אני רוצה

בכל מקרה, הודיעו בסוף המייל, נתראה בשני בכיתה. אז הנה אני פה, בלי לדעת עדיין מה הסטטוס שלי (המזכירות פה הכי פחות יעילה שיצא לי לראות) ומרגישה מזויפת.

וכל החרדה, ההתרגשות, תחושת האשמה וגם המזל מתנקזות יחד ואני מרגישה פגיעה. אבל נראה לי שלמרות הכל, עדיין היה שווה לצאת מאיזור הנוחות ולעשות את הצעד האמיץ שעשיתי

חלק ב – הדייט שהתחיל במיטה

~ זהו פוסט המשך לחלק א – הביסט מהטינדר

אז ישבתי וחשבתי מה עושים מפה. למעשה במשך השבוע הייתי קמה באמצע הלילה עם מחשבות מייגעות ותוהה מה אני רוצה ולאיפה, אם בכלל, אפשר להתקדם.

ואז הגיעה אאוריקה – אני אלך לישון אצלו אבל בלי סקס. ככה הוא גם ירגיש שיש מגע, גם אולי אוכל אותו למשש אותו קצת יותר וגם אכיר אותו מעבר לשני המשפטים שהחלפנו בדייט.

אבל הוא הפתיע אותי בענק כשהצעתי את זה. הוא אמר שזה מוקדם מדי בשבילו והוא מוכן לעשות את כל מה שהצעתי רק בלי להשאר לישון אצלו אח"כ. נו, ככה מתחילות טלנובלות טורקיות, לא?

לקחתי חצי יום לחשוב על זה והחלטתי להכנס לזה. הוא כל הזמן הקפיד לומר מיד אחרי שהזכיר משפט של "כמה שאני מחכה לנשק/לחבק/לרדת לך" הוא היה מוסיף "אבל אני מכבד אותך. בקצב שלך" ואני החלטתי שכן אפשר לסמוך עליו ושאולי באמת אכפת לו איך ארגיש כשנתמזמז

בקיצור, אמרתי כן אבל מיד סייגתי שזה בגבולות שלי וחשפתי את ים החרדות שיש לי

הגעתי אליו הביתה, נכנסתי לחדר והחלטתי להתחיל מלהוריד את הפלסטר ולהוריד חולצה. פעם ראשונה כאמור שאני עושה משהו כזה מול מישהו זר.

ואז התחבקנו לכמה דקות. שאלתי אם אפשר לנשק אותו והוא אמר שכן. באתי לנשק ו..אללי! הוא היה עם שפתיים סגורות וקצת הרגשתי שאני מנשקת קיר. אז נתתי עוד נשיקה וזה רק הפך לגרוע יותר – הבחור עירב את השיניים שלו בנשיקה.

רק לסבר את האוזן- מרוב חרדה ראיתי במהלך השבוע 3847643 סרטונים ביוטיוב וקראתי מדריכים איך לנשק, כי הייתי בטוחה שיש לו נסיון מטורף עם נשיקות. הוא לא הפסיק לכתוב לי כמה שהוא מחכה לנשק אותי ושיש לו כבר 4(!) אקסיות.

ואז חיבקתי אותו שוב והחלטתי פשוט לשחרר ולהחליט שאני נותנת לחשמל באוויר ולהתמסר קצת בשבילו בגבולות שלי

אז הורדתי את החזיה ובהמשך גם ירדו שאר הבגדים ובכל החוויה הייתי קצת מחוץ לגוף שלי. גם זו הייתה פעם ראשונה שלי שאני נוגעת בגוף של גבר זר ואשכרה לו נוגעת בזין. ועושה שם עוד כל מיני טריקים

אגב, תיקשרתי איתו לאורך כל הערב – הוא היה די שקט ונראה שליו ואני ניסיתי לברר מה הוא רוצה אבל הוא פשוט אמר "מה שאת רוצה. תמשיכי בכל מה שאת עושה".

אז ידייים נשלחו לכל מיני עברים ואיברים. גם הלשון. על הדרך גיליתי שלמרות שהבחור אמר שהוא אלוף בלספק נשים הוא לא ממש יודע איפה הדגדגן או מה באמת עושה להן נעים וקצת כיוונתי אותו אבל יש המווווון במה להשתפר

סה"כ אני חושבת שהייתה חוויה בסדר. היו הרבה מינוסים אבל אלוהים! הייתי עם בחור ולא נפלו השמיים! והוא אפילו מחבב אותי! (הוא למשל אמר שהוא ממש אוהב את הציצי שלי. כששאלתי אותו למה אז הוא ענה שהם חמודים בדיוק כמוני. לא ידעתי אם זו מחמאה 😉 )

אני מתה לגלות איתו עוד דברים עלי ועליו ואני יודעת שבסוף ישבר לו קצת הלב כשיגלה שאני קצת מתגלחת עליו בקטע הזה כי אני לא בונה עליו בעליל לזוגיות כי אנחנו שונים מדי אבל הי, בינתיים אני רק בדייט שני. יש לי כרטיסיה שלמה לנצל לפני שזה נגמר

חלק א – הביסט מהטינדר

הפוסט התחיל לפני שבוע עם הרבה כעס ותהיה והתגלגל למקום אחר. אז החלטתי למחוק הכל, להתחיל שוב ובגלל אורכו – לחלק לשניים

——-

לפני שבועיים התחלתי לדבר עם בחור בטינדר, נקרא לו הביסט(the beast). השיחה התגלגלה וצחקנו לא מעט (בדיעבד כעברתי על השיחות אני מבינה שאני זו שזרקה את הבדיחות ודאגה לגלגל אותה). בשלב כלשהו הוא פלט "חבל שאת לא לידי, היינו במיטה ולא יוצאים ממנה". כשאמרתי לו שהוא מנציח את סטריאוטיפ הגבר מהטינדר הוא התנצל ואמר שהוא לחוץ והמשכנו לדבר.

קבענו להפגש בשבת ואז הגיעה התפנית

ביום למחרת דיברנו קצת על מה אנחנו מחפשים והוא אמר שהוא רוצה להתקדם מהר במערכת הזוגית לקראת סקס. לומר משהו כזה לבחורה כמוני, שמעולם לא הייתה לה שום התנסות מינית, הובילה להתקף חרדה קטן. אז אמרתי לו שיתן לי את הזמן קצת להכיר אותו והוא ענה ב"בטח" (חכו. ברור לכם שזה לא יסתיים פה, נכון?)

חצי שעה לפני הדייט הוא זורק פצצה. "אה שכחתי לספר לך. אני מגמגם כבד".

הרגשתי קצת מרומה שככה הוא מתייחס אלי ובאותה עת גם תהיתי אם הייתי נותנת צ'אנס אם הוא היה אומר לי קודם…

בכל מקרה, אמרתי לו שזה לא משנה ושנתראה בדייט. הדייט היה קרינג'י ממש. הבחור היה מאוד קפוא והחזיק לי את היד לכל אורך הדייט. בתיאוריה זה נשמע חמוד ורומנטי אבל בפועל עם הלחות בחוץ, אחרי כמה דק' הכל היה שם דביק ודי מגעיל..

ואז הוא שלח הודעה שהייתי מקסימה ואמרתי שאני שמחה לדעת (לא רציתי לשקר שהיה לי פחות..).

ואז הוא נעלם. כלומר שלח הודעה אחת בבוקר של "בוקר טוב" בלי שום שאלת המשך ואז בערב נזכר להראות נוכחות עם "סורי מאמי אני מותש. אני הולך לישון". כך עברו מספר ימים כשהבחור לא טורח לחזור לשאלות בוואטספ ואין תקשורת ממש

כעמט חתכתי ואז, משהו באינסטיקט גרם לי לתהות האם הבחור נמצא על הספקטרום האוטיסטי. אז שאלתי את זה בהומור ונחשו מה הייתה התשובה- ברור שכן…

ומפה השיחה המשיכה אבל הוא לא מפסיק לזרוק הערות כמה שהוא רוצה לנשק אותי, לגעת בי ולעשות כל מיני דברים. אחרי בסה"כ דייט אחד שהיה די גרוע…

ופה התחלתי לכתוב את הפוסט על כמה שאני מתבאסת שככה לוחצים עלי והרגשתי אשמה לגמרי שלא ראיתי את כל נורות האזהרה בדרך. שלא נדבר על זה שעדיין המשכתי להיות זו שמזרימה את השיחה. אבל החלטתי לתת עוד צ'אנס ועל כך בפוסט הבא

הקפות שניות

אני מחפשת הקפות שניות בעיר כי הגיע הזמן להשתחרר קצת ולרקוד ובוואטספ קופצת הודעה על הקפות במועדון בדרום העיר. אני שואלת חבר אם ירצה להצטרף והוא עונה שהוא לא זמין אבל אני מחליטה לא לוותר על ההזדמנות ויוצאת לשם לבד.

למרות מה שאתם חושבים (נו טוב, מה שאנשים חושבים כשהם רואים אותי), אני לא בחורה של מועדונים. הפעם האחרונה שהייתי במועדון כנראה הייתה בגיל 18 בטיול בברלין. אני מצפה למשהו חשוך עם עשן והמון רעש, אבל כשאני מגיעה למועדון אני נכנסת ורואה מקום יפיפיה: שנדליר תלוי, במה עם תאורה מחמיאה ו…חמישה אנשים.

איפה ההקפות שהבטיחו לי?

אני נכנסת לגוגל ומגלה שאמנם הפיצו שהאירוע מתחיל בעשר, אבל באירוע בפייסבוק הוא מתחיל בעשר וחצי. אז אני מתיישבת ליד הקיר ושורפת זמן בפייסבוק ובוואטספ. מגיע עשר וחצי, המועדון מתחיל להתמלא ועדיין אין סימן להקפות. אני כותבת בוואטספ המשפחתי כמה מבאס שאני לא בהקפות ואח שלי עונה בלא נורא, נסי שנה הבאה.

אני מחכה עוד קצת וב-11 עולה להקה על הבמה. אני לא מכירה את הלהקה ורואה שאנשים מוחאים להם כפיים ואני נשארת. הם מנגנים שיר צ'יל ואני מתאכזבת קצת כי רציתי משהו רקיד. טוב, אני חושבת לעצמי שתהיה הופעה רגועה. אבל אז- בעיות טכניות או בשם השני- מחליטים לחכות למישהו (עד עכשיו לא הבנתי למי)..

כעבר עשר דקות הלהקה עולה לבמה ומתחילה לנגן משהו קצבי ואני קולטת שהאולם התמלא בהמון נערות ונערים ואני לא ממש מתאימה לדרס קוד. הבנים בציציות וכיפות, הבנות בחצאיות וכפכפים ואני מרגישה קצת חריגה עם הסקיני ג'ינס והאולסטארס. ולא סתם השתמשתי ב"בנים" ו"בנות", הם היו תיכוניסטים ואני מרגישה נורא זקנה

נוצרת עזרת גברים ועזרת נשים (נחשו איזו עזרה הייתה מול הבמה ומי היו בצד..) ואני מתאכזבת שאין משהו משותף. בעזרת הנשים, הבנות רוקדות במעגלים – כל אחת עם הקליקה שלה ואני עומדת בצד ומובכת לחלוטין. אני מבינה שאם לא אאזור אומץ ואצטרף לאחד המעגלים, באתי סתם. אני מתחילה להסתובב בעזרה ולחפש איפה אוכל להצטרף. מתחיל השיר הבא ואני קופצת למים, כלומר לאחד המעגלים. אני שרה יחד עם כולם במלוא גרון שיר דוסי שהלהקה מנגנת ומחליטה to fake it ולא להתייחס לשוני שלי

כעבר שני שירים המעגל מתפרק אבל אני מצטרפת כבר למעגל אחר וממשיכה באותה רוטינה עם הרבה אנרגיה וקפיצות (ושירה בג'יבריש כי אני לא מעודכנת בשירים הדוסיים העדכניים). אחרי שעה, AKA חצות, החלטתי שבגילי זה כבר יותר מדי ואני צריכה הביתה. אני חותכת משם ובדרך חושבת שהתחלתי את הערב במחשבה שארקוד ואולי אמצא בן זוג ובסוף מה שקרה זה שרקדתי עם הרבה טינאג'יריות דתיות ולא דיברתי אפילו עם בן אחד. העיקר שהצלחתי לצאת מאיזור הנוחות שלי וללמוד שגם אם את מרגישה עוף מוזר, זו לא סיבה לא להנות קצת מהחיים

תהליך החלמה

אז תזונה נכונה, מציאת חברים שמקשיבים בלי שיפוטיות וזמן עוזרים לגוף ולנפש להתאושש, מה שגורר אחריו אספקטים לא תמיד פשוטים, נניח מחזור.

ופה זו אזהרת טריגר למי שהמילה מחזור מוציאה אותו משלוותו, נתראה בפוסט הבא

בכל מקרה, המחזור שלי חזר אחרי חודשיים ועוד בטיימינג ה"מושלם" – בדיוק ביום כיפור. בשנתיים האחרונות המחזור שלי הפך ליותר ויותר קשה. הכאבים התגברו והתחילו להגיע מדי פעמים התקפאי הקאה שהיו מוציאים אותי משיווי משקל. במיוחד כשזה היה קורה באוניברסיטה ומישהו מלא כוונות טובות היה דוחף אותי לשתות מים, מה שהיה גורם לי להתקף הקאה נוסף…

בשנה האחרונה כמעט בכל מחזור ביום הראשון אני מקיאה במשך שעה או לחלופין, מחכה בחרדה שעוד רגע יתחיל התקף כזה. מיותר לציין שבשני המקרים אני מותשת.

חוץ מזה אחרי שנגמר כבר המחזור, אני מרגישה מרוקנת (מאנרגיה. לא התכוונתי לפאנץ' 😛 ). לוקח לי שבועיים בערך להתאפס ולזכור שהגוף שלי יכול להיות חזק. אבל הפעם, בגלל שהמחזור התחיל ביום כיפור, שבו צמתי, לא היה שום התקפי הקאה (רק חרדה ממנה וחלושעס גדול). ובגלל שאני כבר שבועיים דואגת לדחוף לעצמי דברים עם ברזל, אני גם לא מרגישה ממוטטת (רק מתעוררת באמצע הלילה מהכאבים. אבל You can't always get what you want)

ובגלל שאני מנסה להמשיך לאכול נכון (aka לדחוף לעצמי ירקות ירוקים בשביל הברזל. נו, וגם beyond meat כי פאסט פוד זה כיף 😉 ), אני מרגישה שאני לא יוצאת לגמרי מאיזון. אבל שזה כן משהו שיצטרך בירור רפואי, משהו שניסיתי להתחיל בו אבל במקום לקבל תשובה מהרופאה, קיבלתי מניפסט שלם. אין כמו רופאים שמכניסים אידיאולוגיה ולא נותנים מידע רפואי מבוסס… אבל זה יכנס לפוסט אחר (ספוילר: הקפאת ביציות)

דיכאון

כבר חודש וחצי שהדיכאון אופף אותי, או לפחות שזה מה שנראה לי כשמדברים על דיכאון. אני קמה בבוקר, מתארגנת לעבודה ובדרך מרגישה שהעצב מתגנב ומציף אותי.

כשסיפרתי לחברה ידידה שאני צריכה תמיכה, היא לא הבינה. אמרתי לה שאני קורסת נפשית והיא ענתה "זו הגדרה מאד קשה קורסת נפשית. את יכולה להסביר ביותר מילים?" וזה המשיך ככה

אבל מוצפת ממה?

אין סיבה ספציפית. יש מלא סיבות שאולי מצטברות אבל אני לא יודעת בדיוק על אחת ספציפית

וזה גורם לי להיות עוד יותר מפוחדת שאולי זה משהו כימי וזה לעולם לא יעבור, למרות שעמוק בפנים, אני יודעת שזה יעבור. פשוט צריך לחכות וזה מתסכל. כבר חודש וחצי אני שם וזה מעייף

מה זה אומר משו כימי? גוף – נפש הולכים יחד

זה תמיד תקופות כאלו. ואחריהן מגיעות תקופות ממש טובות

אני מרגישה כל כך לבד. הבדידות הזו הורגת אותי

תסבירי בדידות

נו, הבנתם כבר איך זה המשיך מפה. הרגשתי שככל שאני מנסה להרבות במילים ולהסביר ככה הצד השני אטום לגמרי למה שאני אומרת. שהכל אצלה שחור ולבן וחייבת להיות סיבה לכל דבר, כשכל מה שאני צריכה זה חיבוק ולומר לי: אני כאן בשבילך. אז בשלב כלשהו פשוט אמרתי אוקי וככה סיימנו את השיחה (היא אפילו לא הרגישה אפילו צורך לומר משהו כמו אם את צריכה משהו, דברי איתי)

היו לי חודשיים קשים.

בעבודה אני מרגישה שהבוס שלי לא תומך בי ואפילו לא רוצה להנחות אותי כי "מה לעשות, את עושה פה עבודה של מהנדסת תוכנה. אין לך הברקות". עזבו את זה שכל רעיון שלי הוא דוחה על הסף כי הוא מפחד מדברים חדשים שלא יצא לו להתנסות בהם. או העובדה שהוא לא משתף אותי באף ישיבת עבודה ותמיד נותן לי את ההרגשה שאני שם על תנאי (בינתיים הבנתי שאני חייבת לעקוף אותו ולדווח לאנשים אחרים. מקווה שמישהו אחר יוכל להעריך אותי ואת הרצון שלי ללמוד ולהתפתח)

בדירה עברתי שרשרת של תאונות חזיתיות- זה התחיל מהודעה שהבעלים שלחו לי שהם יעיפו את השותפה הנוראית שלי. המשיך כעבור יומיים כשהם אמרו שהם מתחרטים ושהיה נחמד להכיר אבל אז, כעבור שבוע, הם אומרים שהם בעצם ישאירו אותי ושנותר לי רק לחפש שותפים. ביום החתימה על החוזה, הם עשו לי גוסטינג וכעבור כמה שעות הם שלחו הודעה של היה נעים להכיר אבל בעצם אנחנו מוציאים את כולכם מהדירה

בלימודים היה לי מבחן קריטי בקורס חובה שלא היה לי מושג איך ללמוד אליו. בגלל שהוא היה במתכונת של מבחן בית, והבנתי שכולם הולכים להעתיק מכולם ושיהיו כאלה שירצו להתייעץ איתי, נלחצתי יותר כי היה לי ברור שאין לי מושג מה עונים ופחדתי שכולם יבינו שאני לא כזו חכמה כמו שהם מצפים. אז ויתרתי על מועד א'

ואז נתקעתי עם מועד ב' תוך כדי חיפוש דירה. זה היה נורא ואני לא מתביישת לומר שהעתקתי. פעם ראשונה בחיים שעשיתי משהו כזה ואני שמחה שאפשרתי לעצמי להציל אותי מעצמי. עוד כישלון היה מפרק אותי לגמרי לרסיסים

ותוך כדי חיפוש הדירה הבנתי למה אני בורחת ממאבקים. כשהייתי קטנה ואבא שלי היה צורח עלינו, הוא היה מנסה למצוא את ה"אשם" בבעייה. אני אפילו לא זוכרת מה היו הבעיות, רק שהוא היה בכל פעם כזו צועק "מי עשה את זה???" וכולנו הבנו שמי שאשם ישא בתוצאות. כלומר במכות. ותמיד היינו מנסים להפיל את זה על מישהו אחר ולהציל את עצמנו

וככה בעצם ניסיתי להמנע מלהיות בסביבה של מאבק. רק שזה רודף אותי עד היום. ולא הבנתי את זה עד שהמצב השביר שלי הביא אותי לפלאשבק לתקופה הזו

לא הייתי המון זמן בבלוגספירה. הייתי עייפה מדי לקרוא, לעבד מחשבות נוספות ולעבד את מה שקורה אצלי. אני מקווה שהעובדה שאני פה היא סימן שאני מתחזקת