אני אסביר לך

קיבלתי הצעה עסקית לאחרונה די מגניבה והתקשרתי לחברה כדי להתייעץ מה המחיר הנכון בשוק לסוג כזה של שירות. היא אמרה שהיא לא יודעת אבל נתנה עצה מעולה – לשאול בקבוצות פייסבוק. "ככה גם תקבלי את המידע וגם עוד אנשים שרוצים את השירות הזה גם יפנו אליך ותקבלי הצעות מתחרות."

אז פרסמתי ו…נאדה. קיבלתי תשובות של "ובכן, זה תלוי באיכות, בכמות, ובשירות". וואלה, את זה יכולתי להבין כבר לבד.

היו כאלה שהתחילו לענות תשובה וסיימו ב"אם את רוצה עוד פרטים, פני אלי בפרטי" , רק שבפרטי הם בכלל התחילו לשווק לי שירות שלהם. לגיטימי מה אני אומר….

והיה אחד שהתקשר, איתי. לא דיברתי איתו לפחות שנה אבל הוא הזהיר אותי שאסור לי לקחת מחיר נמוך מדי כי הוא חושב על שירות דומה, "אז שלא תצרי רף נמוך מדי". ואז הוא שאול מה שלומי ואני מספרת לו שקשה לי ואני מותשת.

"מה קרה?"

נמאס לי לרדוף אחרי הכל. זוגיות, עבודה, דירה. אני צריכה יציבות

אה, זה מוכר לי. גם אני נאבק בזירות האלה

וואלה? זה קשה

כן, אבל זה לא כזה גדול. כולנו צריכים להתמודד עם זה, מה נראה לך? גם בגילי עדיין אין לי זוגיות, מה, זה נראה לך קל?

אה, אין לך אפילו דירה? חשבתי שאתה כבר מסודר

טוב, נו, היו לי כמה השקעות נדל"ן, אבל..נו… בואי לא נכנס לזה…כולנו צריכים להתמודד בחיים

אוקי (וחושבת לעצמי- מהשיחה הזו כבר לא יצא משהו מועיל)

אז תקשיבי, תני להצעות לבוא אליך ואל תעשי כלום

טוב (ורק הבוקר קלטתי שלא לעשות כלום זו לא בטוח ההצעה הכי טובה..)

טוב, אז תקשיבי למה שאני אומר, סבבה?

אוקי (ובפנים אני !#$#%$&^)

יאללה, אני צריך ללכת. ביי

האושר הוא…

נרשמתי לסדנת תנועה בנושא "האור שבתוכנו". קצת קיטשי ורוחניקי אבל הכרתי את המדריכה וידעתי שיש שם פוטנציאל. הסדנה, בהתאם לסדנה רוחניקית, הייתה בסוף העולם שמאלה באיזה חממה (בחיי).

אני מגיעה לשם בערב, קור אימים, חושך לאורך כל הדרך, ובסוף מגיעה לאיזו חממה שלצידה יורט גדול. אנחנו נכנסים ליורט ואני מגלה שאנחנו 6 אנשים בסך הכל, מתוכם אחד הוא הבנזוג של המדריכה והשניה היא חברה שלהם. אופס, אני מרגישה שהגעתי למפגש חברים ואיך יהיה אפשר באמת להחשף נפשית שם אבל אני כבר שם, אז יאללה, נזרום.

אנחנו מתחילים להתחמם ולרקוד ובהמשך הערב מגיע החלק שלשמו התכנסנו – מציאת האושר בתוכנו.

במשך חצי שעה האחרונה צריך לרקוד ועם כל שיר שמתנגן, לחשוב על דבר אחר שמביא לי אושר לחיים. בהתחלה אני חושבת על הדברים הפשוטים והברורים – חיוך של בנאדם, אמבטיות חמות, חיבוק, אוכל טעים. ככל שמתמשך הזמן, אני מתעמקת פנימה וחושבת מה מביא לי אושר. ואז קלטתי: יציבות. בית, מקום משלי, בלי דאגות כלכליות. זה מה שיביא לי את האושר.

ומאז אני קצת מדוכדכת כי אני מבינה שאני רצה על הגלגל של לנסות להשיג שקט כלכלי באחת המדינות היקרות בעולם, עם פוליטיקה שמחרבת אותה ואני לא רואה שיש לי עתיד. גם אם אשיג עבודה, אף אחד לא מבטיח שמחר לא אפוטר או שאגיע למקום שהבוס שם פוץ ולא מקדם אותי קדימה. תמיד אהיה בחרדה שעוד רגע זה נגמר. וזה הכי מתסכל שיש

התחלתי לחשוב על דרכים לצאת מהלופ הזה ואני לא רואה איך זה קורה פה בארץ. אני מתחילה לחשוב על דרך פעולה אבל עד לסוף ינואר אני עסוקה בהגשות לקורסים. אז יש לי חודש לסחוב ואז להתחיל בפעולה של הוצאת אזרחות זרה, כיוונים לתואר שני שיקבל אותי ו*גם* יקדם אותי. כי די, אני כבר בת 30 וכמה אפשר להיות ב"אולי". גם לי מגיע להיות קצת מאושרת

הודו זה כאן

אני רואה בקבוצת הוואטספ של השכונה הודעה שהועברה על שיעורי יוגה חינמים בנציגות הודו בישראל לכבוד שבוע היוגה. עד אותו הרגע לא היה לי מושג שיש כזה יום או מה הוא בדיוק מציין, אבל שיעורי יוגה חינם ועוד במהלך השבוע ?! נשמע דיל לא רע.

אאני נרשמת אבל בפועל… לא מגיעה. זה נבלע בין כל המשימות והדיכאון שאוכל לי את כל האנרגיה…

ואז אני מקבלת שבוע לאחר מכן הודעה (באנגלית במקור): היי יודית ג'י, שמחתי לראות אותך אתמול בשיעור האונליין, אבל היום היית חסרה לי. בברכה, #שם_הודי

אין לי מושג איך הייתי בשיעור שלא הייתי בו אבל זה נותן לי דחיפת מוטיבציה לברר על השיעורים. מתברר שיש שיעורים בכל בוקר בחינם, ללא קשר ליום היוגה, בשבע לפנות בוקר (נו, יש אנשים שאצלם בוקר רק מתחיל בעשר ;)) או בשמונה

אני מחליטה לפחות לנסות פעם אחת ושמה שעון מעורר. אני קמה בשש בבוקר, אחרי חמש שעות שינה ומבינה שאין סיכוי שאני אגיע לשיעור של שבע כי אני חייבת עוד קצת שינה. אז אני טיימר לשעה ובונה על השיעור של שמונה.

אני קמה מותשת והאמת משקשקת מהעובדה שאני הולכת לעשות יוגה במרכז הודי. ההודים הם אלה שהמציאו את היוגה ולכן אני מניחה שהמדריכה היא חצי אל – חתיכה, גמישה, מלאת כוח, ויש סיכוי שהרבה מהתרגילים פשוט לא אצליח.

אני יוצאת לתחנת האוטובוס והוא מאחר. אני מגיעה באיחור גדול למקום והמומה מפיסת הודו הקטנה והסופר אלגנטית שאני רואה – מוסיקה הודית חרישית בכניסה, קיר שלם מעץ ואומנות הודית יפיפיה תלויה עליו. אני נכנסת בשקט לחדר שיש בו שטיח גדול רקום ופורסת בדממה את המזרן המהוה והאפור שלי.

ההפתעה ממשיכה עם המורה עצמה. בנגוד למה שקורה בארץ, שמה שחשוב במורה ליוגה שהיא תהיה יפיפיה ומתוחה עם הבגדים ה"נכונים" (טייץ בצבע בוהק וחזיה תואמת, רצוי ממותג אמריקאי יוקרתי), המורה ההודית עם בטן קצת רופסת, ולובשת טייץ שחור פשוט וחולצת טי שירט לבנה.

יופי, אני חושבת לעצמי, אולי היא פחות אלה ממה שחשבתי.

אני מתחילה לתרגל עם יתר הכיתה ומקווה שלא פיספסתי יותר מדי. לידי יש מישהו שהוא פחות גמיש ממני אבל לא מתנשף כמוני בכל תרגיל #סמיילי_מובך. המורה לוקחת תרגילים שנראים פשוטים אבל שנעשים בהילוך איטי, מה שמגביר את הקושי והדיוק בהם. וכשהיא מדגימה אותם זה נראה כה פשוט אבל אני כאמור, מתנשפת.

באחד התרגילים למשל, צריך לשכב על הגב עם רגליים מפושקות ולהזיז כל רגל לכיוון האוזן. בחיי שאין לי מושג איך היא מצליחה להגיע לשם, כי אני הצלחתי להזיז אותן ב-90 מעלות במקסימום. טוב, יש לי עוד דרך להגיע עד שאהיה הודית (או יוגית) מושלמת 😉

בסיום השיעור המורה מורה לנו לשיר "אום" שלוש פעמים. רק שבניגוד לשיעורים ישראלים ששם זה נשמע מאולץ ואני לא משתתפת בזה, פה זה מרגיש טבעי ולא כפוי. היא מוסיפה עוד שיר הודי קצר שאני לא מכירה ואנחנו מודים לה על השיעור. אני מגלגלת את המזרן ויוצאת להתחיל את היום בידיעה שאולי אני מתנשפת אבל וואלה הצלחתי כמעט את כל התרגילים ושאני במצב ממש לא רע

יש ייאוש בעולם

בפגישה השניה עם הפסיכולוגית, אמרתי לה שהאמירה שלה, בפעם הראשונה שהיא פוגשת אותי, שיש לי PTSD טילטלה אותי והייתי צריכה לעבד אותה עם חברים (שנעו בין התגובות של "אז מה" ל"אוקי. יש לך עכשיו הגדרה ואפשר להתחיל את הדרך למצוא ריפוי מפה"). היא עשתה לי קטע לי חביב של גזלייטינג – את בטוחה שאמרתי את זה? את מפרשת אותי שונה ממה שהתכוונתי (קצת קשה כשאלה ממש היו המילים שלה) ו"רק אמרתי שזה שהיו לך פלשבקים דומה למה שיש ב-PTSD. אי אפשר לאבחן אותך ע"ס פעם אחת ואני לא בטוחה שזה מה שיש לך"

אז הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על אותה מטפלת והחלטתי לחתוך.

ומאז המצב שלי לא נעשה טוב יותר. אני שוקעת בייאוש והרבה עצב.

החדשות על מה שקורה בארץ מעציבות אותי ולא נותנות לי תקווה. אני רואה חברים שעוזבים את הארץ ומקנאה שאינני יכולה גם לברוח מפה. המדינה היקרה שלי הופכת ליותר ויותר קיצונית, אלימה ומלאת שנאה ואני לא רואה איך המצב משתפר בקרוב (אני חושבת שבגלל הדמוגרפיה שמשתנה ובפועל קובעת מציאות, לא נראה בעתיד דמוקרטיה פתוחה וליברלית).

החזרה לבית וחיפוש דירה מתישים אותי. כל יום ראשון נפתח במבול מאמא שלי ששוטף אותי כמה שאני גרועה, לא מסוגלת להיות עצמאית (שזה אבסורד לאור העובדה שאני ממנת את עצמי אפילו כשאני בבית. אשכרה קניתי מזרן חדש בכמעט אלף שקל כי זה שיש רקוב) ולמה אני בכלל מבקשת עזרה מאח שלי (להקפיץ אותי 10 דקות לרכבת, כן?). זה מוריד לי את הביטחון וכואב לי שאין לי אמא שמסוגלת לראות את הטוב שבי ולרצות לעזור לי לצמוח מעלה.

חיפוש העבודה תקוע וזה בגלל הסיבה המצחיקה שאין לי מספיק נסיון. אבל איך יוצרים נסיון אם אף אחד לא רוצה לתת לך?

ישבתי עם מישהו שאמור להיות מנטור לחיפוש עבודה שבוע שעבר והוא אמר שקשה לו לראות אותי מיואשת. זה רק תסכל אותי יותר וכמעט שבר אותי שם. עצב זה לא משהו שאפשר לשבור בן רגע והלוואי והיה מישהו בחיים שלי שהיה נמצא שם לתמוך ולומר לי "אני איתך. גם כשקשה"

בינתיים אני מנסה למצוא דרך החוצה וזה נורא קשה. המון מחשבות של "מה אם" ו"איך אפשר" צצות ואני מקווה שאצליח למצוא משהו שבאמת יעבוד ויעזור

את יודעת שיש לך PTSD?

אתמול התחלתי טיפול עם מטפלת חדשה. בשירות אינטרנטי שידכו לי עו"סית ולא פסיכולוגית ואני לא בטוחה עדיין מה אני חושבת על זה. מצד אחד, אני מניחה שיש לה יותר נסיון בשטח והכרות עם מקרים לא סטנדרטים (או שרק במחשבה הרומנטית שלי פסיכולוגים מטפלים באנשים פריבילגים בתור חחדר עם ספה, שולחן וקופסת טישו מעליו?)

מצד שני, אני לא יודעת האם עו"סית יודעת לטפל בנפש כי ממה שאני מכירה, ההכשרה היא לטפל בצרכים פיזיים במצבים שונים.

טוב, ננסה, אני חושבת.

אני שופכת בפניה על הבית המתעלל שגדלתי בו, על הפלשבקים שהיו לי בתואר ראשון, על החרדות שאני מרגישה היום במי שאני ואומרת לה שאני רוצה לעבוד איתה על להרגיש נוח בעור שלי. עם כל המגרעות שלי. וגם להבין שהיתרונות שלי ממש אחלה

שאני אגיע לראיון ולא ארגיש שאני צריכה להתנצל

שאני אלך ברחוב ולא ארגיש מכוערת

שאני אלך בביטחון ועם חיוך

ואז היא אומרת לי: את יודעת שעם כל מה שתיארת לי, אני לא יודעת אם אמרו לך את זה בעבר אבל נשמע שיש לך הפרעת פוסט טראומה. אני משיבה לה מיד, ברור. אבל בפנים קצת המומה שככה על פעם ראשונה היא מעיזה לאבחן אותי. ועוד היא עו"סית.

היא אומרת שבפעם הבאה היא תרצה לשמוע בפרוטרוט על הילדות שלי ואני אומרת לה שאין לי עוד מה לשתף. אמרתי הכל וגם שאין לי כוונה להתעסק בעבר. אני יוצאת מהשיחה וקצת מרגישה שיש בתוכי גוש שחור עם תווית אדומה וגדולה של "פוסט טראומה" שאין לי מושג מה עושים איתה.

תוויות הן תמיד קשות בשבילי. ועכשיו שנוספה עוד אחת, עם מיליון השלכות שליליות, אני בכלל לא יודעת מה אמורים לעשות עכשיו בדרך

אין לי אוויר

חזרתי למציאות של חיפוש עבודה ודירה וזה מרגיש כמו סירה שמטלטלת בלב האוקיינוס.

רואה באופק משרה, מתחילה להתמיין, עוברת מיון ראשון, בשני נופלת והופס, חזרנו לתוך הים. ובתקופה הנוכחית גם אין ממש משרות, לא שקודם היו הרבה אבל עכשיו עם החרדה בשוק ההייטק זה עוד פחות. אז אני מנסה להושיט את הספינה כשבכל יומיים-שלושה אני שומעת על עוד חברה שמפטרת עובדים או מקפיאה תקנים

ולגבי חיפוש דירה גם המצב לא מזהיר. אני מאוד זהירה עם התקציב שלי כי אני לא יודעת כמה זמן אהיה מובטלת. הקצבתי כמה אלפים לחדר בדירת שותפים (חברה בשדרות התפלצה כשהבינה שמחיר חדר במרכז עולה כמו דירה שלמה שם) והתחלתי לחפש. הגעתי לראות חדרים שהם בדיחה בקטע לא טוב.

החדר הראשון היה בהשראת החדר של הארי פוטר. הוא היה מתחת לעליית גג עם תקרה משופעת שאי אפשר ממש לעמוד בו ואין שם מקום לדבר זולת מיטה. כששאלתי למה לא פירסמו תמונה של החדר (והטעו לגמרי כשפירסמו תמונות של חדרים אחרים), ענו לי ב"מה את רוצה? מי שביקש קיבל"….

החדר השני גם היה על הגג אבל יותר מרווח וגדול. הבעיה שכל הדירה מוארת באורות פלורסנט לבנים ועצובים ובגלל שזה גג, קפוא בחורף ורותח בקיץ.

חדר שלישי הוא ללא דלת. בחיי. כשהתפלאתי מול השותפה השניה היא אמרה שאפשר לשים וילון שיפריד בין המבואה לחדר. ברור שאני רוצה שכל מי שעובר בכניסה יוכל לשמוע אותי בחדר. ושלא נדבר שהשותפה שנשארת אמרה שחשוב לה הניקיון בדירה בעוד הדירה עצמה הייתה מלוכלכת..

ואז מגיע סופות בים בדמות ההורים שלי שאומרים משפטים לא במקום ומטרגטים לי טראומות ילדות.

אז אני (שוב) מנסה להתרחק מהבית ומרגישה במירוץ ומאוד עייפה. אני הולכת לחזור לטיפול פסיכולוגי ומקווה שזה יחזק אותי קצת

מחלות מין

חבר כותב לי שהוא לא במצב משהו ושישמח להפגש. "אני צריך אותך", הוא מוואטספ. אנחנו קובעים לשבת אצלו ולהכין ארוחת ערב כי בסוף, הדרך ללב עוברת דרך הבטן.

אני מגיעה ואנחנו מתחילים לחתוך ירקות לסלט. אני שמה שניצלים בתנור והוא מספר לי שיש לו עגבת. "את יודעת מה זה?" הוא שואל. בטח, אני עונה, הרצל מת מזה. אני עונה בנונשלנט ורגע אחרי אני קולטת שאולי זה לא המשפט הנכון לומר….

והוא מספר לי איך הוא היה צריך להתעקש מול הרופא ללכת ולעשות בדיקות כי הרופא חשב שזה כלום. אני אומרת לו כמה שהוא אמיץ שהוא ככה הלך לבד להבדק וגם התעקש לעשות בדיקות דם ואני משתפת אותו בחוויה המזעזעת שהייתה לי בפעם הראשונה שלי כשגם הלכתי לבד לרופא להבדק באיבר המין שלי.

אני שואלת מה הטיפול והוא עונה שזה שלוש זריקות של אנטיביוטיקה ואני אומרת לו – אתה יודע מה, אנחנו צריכים ללכת ולהרים לחיים. אנחנו חיים בעולם שיש בו תרופה ואפשר לסיים את זה תוך פרק זמן יחסית קצר.

ומה עשיתי שבוע אחרי שנפגשתי עם אותו חבר? קבעתי תור לרופאה כדי לקבוע בדיקות למחלות מין. כי מי יודע במה נדבקתי מכלום הפעמים שהייתי עם גברים :/

ממשיכים כאילו כלום

תוכנית הלימוד שהייתי בה הקיץ הסתיימה ואחד הדברים המשמעותים שהבנתי בה הוא כמה שאני באמת חריגה. שהילדות שלי ממש לא נורמלית, שהעצב שלי הוא אמיתי ושהדבר הכי מפתיע הוא כמה שאני יצאתי יחסית בסדר.

בכל הפעמים ששיתפתי עם חברים קרובים על מה שעובר עלי, או כשדיברתי עם פסיכולוגים, אף פעם לא קיבלתי את התחושה שמשהו לא בסדר אלא שזה עוד אחד מהתיקים שאני סוחבת. שלכל אחד יש קושי בחיים וזה פשוט הקושי שלי. ואז, לשבת בחדר עם 20 חברים, לספר שגדלת בבית מתעלל ולקבל שתיקה רועמת היה הלם. הייתי בטוחה שאשמע "את בטוחה שזה באמת היה ככה?" או הקטנה אחרת ובמקום זה היה שקט וקבלה. והרבה הלם.

וכששאלו אותי מה קורה היום, עניתי שממשיכים כאילו כלום לא קרה. כאילו המשפחה שלי לא מתפרקת ויש אחים שמנותקים מהמשפחה

ואתמול קיבלתי כאפה לפנים כשאבא שלי צעק עלי בבוקר ובהמשך היום, כשחזרתי הביתה, הוא שוב התנהג כאילו כלום לא קרה. פתאום אני מבינה באיזה חוסר תקשורת אני גדלה ולמה זה כל כך חשוב לי בקשר זוגי

אגב, גזלייטינג מגיע מכל המשפחה. ישבתי עם אחותי הקטנה לפני כמה שבועות וסיפרתי לה שסיפרתי בפעם הראשונה על שגדלנו בבית אלים. ועל החרם שעברתי מהמשפחה כנערה במשך שנה. מתברר שהיא לא זכרה את החרם (היא הייתה בערך בת 11 באותו הזמן) וענתה ב"את בטוחה שזה מה שקרה?"…