הקפות שניות

אני מחפשת הקפות שניות בעיר כי הגיע הזמן להשתחרר קצת ולרקוד ובוואטספ קופצת הודעה על הקפות במועדון בדרום העיר. אני שואלת חבר אם ירצה להצטרף והוא עונה שהוא לא זמין אבל אני מחליטה לא לוותר על ההזדמנות ויוצאת לשם לבד.

למרות מה שאתם חושבים (נו טוב, מה שאנשים חושבים כשהם רואים אותי), אני לא בחורה של מועדונים. הפעם האחרונה שהייתי במועדון כנראה הייתה בגיל 18 בטיול בברלין. אני מצפה למשהו חשוך עם עשן והמון רעש, אבל כשאני מגיעה למועדון אני נכנסת ורואה מקום יפיפיה: שנדליר תלוי, במה עם תאורה מחמיאה ו…חמישה אנשים.

איפה ההקפות שהבטיחו לי?

אני נכנסת לגוגל ומגלה שאמנם הפיצו שהאירוע מתחיל בעשר, אבל באירוע בפייסבוק הוא מתחיל בעשר וחצי. אז אני מתיישבת ליד הקיר ושורפת זמן בפייסבוק ובוואטספ. מגיע עשר וחצי, המועדון מתחיל להתמלא ועדיין אין סימן להקפות. אני כותבת בוואטספ המשפחתי כמה מבאס שאני לא בהקפות ואח שלי עונה בלא נורא, נסי שנה הבאה.

אני מחכה עוד קצת וב-11 עולה להקה על הבמה. אני לא מכירה את הלהקה ורואה שאנשים מוחאים להם כפיים ואני נשארת. הם מנגנים שיר צ'יל ואני מתאכזבת קצת כי רציתי משהו רקיד. טוב, אני חושבת לעצמי שתהיה הופעה רגועה. אבל אז- בעיות טכניות או בשם השני- מחליטים לחכות למישהו (עד עכשיו לא הבנתי למי)..

כעבר עשר דקות הלהקה עולה לבמה ומתחילה לנגן משהו קצבי ואני קולטת שהאולם התמלא בהמון נערות ונערים ואני לא ממש מתאימה לדרס קוד. הבנים בציציות וכיפות, הבנות בחצאיות וכפכפים ואני מרגישה קצת חריגה עם הסקיני ג'ינס והאולסטארס. ולא סתם השתמשתי ב"בנים" ו"בנות", הם היו תיכוניסטים ואני מרגישה נורא זקנה

נוצרת עזרת גברים ועזרת נשים (נחשו איזו עזרה הייתה מול הבמה ומי היו בצד..) ואני מתאכזבת שאין משהו משותף. בעזרת הנשים, הבנות רוקדות במעגלים – כל אחת עם הקליקה שלה ואני עומדת בצד ומובכת לחלוטין. אני מבינה שאם לא אאזור אומץ ואצטרף לאחד המעגלים, באתי סתם. אני מתחילה להסתובב בעזרה ולחפש איפה אוכל להצטרף. מתחיל השיר הבא ואני קופצת למים, כלומר לאחד המעגלים. אני שרה יחד עם כולם במלוא גרון שיר דוסי שהלהקה מנגנת ומחליטה to fake it ולא להתייחס לשוני שלי

כעבר שני שירים המעגל מתפרק אבל אני מצטרפת כבר למעגל אחר וממשיכה באותה רוטינה עם הרבה אנרגיה וקפיצות (ושירה בג'יבריש כי אני לא מעודכנת בשירים הדוסיים העדכניים). אחרי שעה, AKA חצות, החלטתי שבגילי זה כבר יותר מדי ואני צריכה הביתה. אני חותכת משם ובדרך חושבת שהתחלתי את הערב במחשבה שארקוד ואולי אמצא בן זוג ובסוף מה שקרה זה שרקדתי עם הרבה טינאג'יריות דתיות ולא דיברתי אפילו עם בן אחד. העיקר שהצלחתי לצאת מאיזור הנוחות שלי וללמוד שגם אם את מרגישה עוף מוזר, זו לא סיבה לא להנות קצת מהחיים

תהליך החלמה

אז תזונה נכונה, מציאת חברים שמקשיבים בלי שיפוטיות וזמן עוזרים לגוף ולנפש להתאושש, מה שגורר אחריו אספקטים לא תמיד פשוטים, נניח מחזור.

ופה זו אזהרת טריגר למי שהמילה מחזור מוציאה אותו משלוותו, נתראה בפוסט הבא

בכל מקרה, המחזור שלי חזר אחרי חודשיים ועוד בטיימינג ה"מושלם" – בדיוק ביום כיפור. בשנתיים האחרונות המחזור שלי הפך ליותר ויותר קשה. הכאבים התגברו והתחילו להגיע מדי פעמים התקפאי הקאה שהיו מוציאים אותי משיווי משקל. במיוחד כשזה היה קורה באוניברסיטה ומישהו מלא כוונות טובות היה דוחף אותי לשתות מים, מה שהיה גורם לי להתקף הקאה נוסף…

בשנה האחרונה כמעט בכל מחזור ביום הראשון אני מקיאה במשך שעה או לחלופין, מחכה בחרדה שעוד רגע יתחיל התקף כזה. מיותר לציין שבשני המקרים אני מותשת.

חוץ מזה אחרי שנגמר כבר המחזור, אני מרגישה מרוקנת (מאנרגיה. לא התכוונתי לפאנץ' 😛 ). לוקח לי שבועיים בערך להתאפס ולזכור שהגוף שלי יכול להיות חזק. אבל הפעם, בגלל שהמחזור התחיל ביום כיפור, שבו צמתי, לא היה שום התקפי הקאה (רק חרדה ממנה וחלושעס גדול). ובגלל שאני כבר שבועיים דואגת לדחוף לעצמי דברים עם ברזל, אני גם לא מרגישה ממוטטת (רק מתעוררת באמצע הלילה מהכאבים. אבל You can't always get what you want)

ובגלל שאני מנסה להמשיך לאכול נכון (aka לדחוף לעצמי ירקות ירוקים בשביל הברזל. נו, וגם beyond meat כי פאסט פוד זה כיף 😉 ), אני מרגישה שאני לא יוצאת לגמרי מאיזון. אבל שזה כן משהו שיצטרך בירור רפואי, משהו שניסיתי להתחיל בו אבל במקום לקבל תשובה מהרופאה, קיבלתי מניפסט שלם. אין כמו רופאים שמכניסים אידיאולוגיה ולא נותנים מידע רפואי מבוסס… אבל זה יכנס לפוסט אחר (ספוילר: הקפאת ביציות)

דיכאון

כבר חודש וחצי שהדיכאון אופף אותי, או לפחות שזה מה שנראה לי כשמדברים על דיכאון. אני קמה בבוקר, מתארגנת לעבודה ובדרך מרגישה שהעצב מתגנב ומציף אותי.

כשסיפרתי לחברה ידידה שאני צריכה תמיכה, היא לא הבינה. אמרתי לה שאני קורסת נפשית והיא ענתה "זו הגדרה מאד קשה קורסת נפשית. את יכולה להסביר ביותר מילים?" וזה המשיך ככה

אבל מוצפת ממה?

אין סיבה ספציפית. יש מלא סיבות שאולי מצטברות אבל אני לא יודעת בדיוק על אחת ספציפית

וזה גורם לי להיות עוד יותר מפוחדת שאולי זה משהו כימי וזה לעולם לא יעבור, למרות שעמוק בפנים, אני יודעת שזה יעבור. פשוט צריך לחכות וזה מתסכל. כבר חודש וחצי אני שם וזה מעייף

מה זה אומר משו כימי? גוף – נפש הולכים יחד

זה תמיד תקופות כאלו. ואחריהן מגיעות תקופות ממש טובות

אני מרגישה כל כך לבד. הבדידות הזו הורגת אותי

תסבירי בדידות

נו, הבנתם כבר איך זה המשיך מפה. הרגשתי שככל שאני מנסה להרבות במילים ולהסביר ככה הצד השני אטום לגמרי למה שאני אומרת. שהכל אצלה שחור ולבן וחייבת להיות סיבה לכל דבר, כשכל מה שאני צריכה זה חיבוק ולומר לי: אני כאן בשבילך. אז בשלב כלשהו פשוט אמרתי אוקי וככה סיימנו את השיחה (היא אפילו לא הרגישה אפילו צורך לומר משהו כמו אם את צריכה משהו, דברי איתי)

היו לי חודשיים קשים.

בעבודה אני מרגישה שהבוס שלי לא תומך בי ואפילו לא רוצה להנחות אותי כי "מה לעשות, את עושה פה עבודה של מהנדסת תוכנה. אין לך הברקות". עזבו את זה שכל רעיון שלי הוא דוחה על הסף כי הוא מפחד מדברים חדשים שלא יצא לו להתנסות בהם. או העובדה שהוא לא משתף אותי באף ישיבת עבודה ותמיד נותן לי את ההרגשה שאני שם על תנאי (בינתיים הבנתי שאני חייבת לעקוף אותו ולדווח לאנשים אחרים. מקווה שמישהו אחר יוכל להעריך אותי ואת הרצון שלי ללמוד ולהתפתח)

בדירה עברתי שרשרת של תאונות חזיתיות- זה התחיל מהודעה שהבעלים שלחו לי שהם יעיפו את השותפה הנוראית שלי. המשיך כעבור יומיים כשהם אמרו שהם מתחרטים ושהיה נחמד להכיר אבל אז, כעבור שבוע, הם אומרים שהם בעצם ישאירו אותי ושנותר לי רק לחפש שותפים. ביום החתימה על החוזה, הם עשו לי גוסטינג וכעבור כמה שעות הם שלחו הודעה של היה נעים להכיר אבל בעצם אנחנו מוציאים את כולכם מהדירה

בלימודים היה לי מבחן קריטי בקורס חובה שלא היה לי מושג איך ללמוד אליו. בגלל שהוא היה במתכונת של מבחן בית, והבנתי שכולם הולכים להעתיק מכולם ושיהיו כאלה שירצו להתייעץ איתי, נלחצתי יותר כי היה לי ברור שאין לי מושג מה עונים ופחדתי שכולם יבינו שאני לא כזו חכמה כמו שהם מצפים. אז ויתרתי על מועד א'

ואז נתקעתי עם מועד ב' תוך כדי חיפוש דירה. זה היה נורא ואני לא מתביישת לומר שהעתקתי. פעם ראשונה בחיים שעשיתי משהו כזה ואני שמחה שאפשרתי לעצמי להציל אותי מעצמי. עוד כישלון היה מפרק אותי לגמרי לרסיסים

ותוך כדי חיפוש הדירה הבנתי למה אני בורחת ממאבקים. כשהייתי קטנה ואבא שלי היה צורח עלינו, הוא היה מנסה למצוא את ה"אשם" בבעייה. אני אפילו לא זוכרת מה היו הבעיות, רק שהוא היה בכל פעם כזו צועק "מי עשה את זה???" וכולנו הבנו שמי שאשם ישא בתוצאות. כלומר במכות. ותמיד היינו מנסים להפיל את זה על מישהו אחר ולהציל את עצמנו

וככה בעצם ניסיתי להמנע מלהיות בסביבה של מאבק. רק שזה רודף אותי עד היום. ולא הבנתי את זה עד שהמצב השביר שלי הביא אותי לפלאשבק לתקופה הזו

לא הייתי המון זמן בבלוגספירה. הייתי עייפה מדי לקרוא, לעבד מחשבות נוספות ולעבד את מה שקורה אצלי. אני מקווה שהעובדה שאני פה היא סימן שאני מתחזקת

מטבעות

לפני כמה חודשים נכנסתי לקבוצת נשים שמספרות חוויות ילדות עם הורים נרקיסיסטים ואלימים, ואיפה זה פוגש אותן היום בחיים. זה היה כמו אגרוף בבטן לראות כמה דברים שספגנו, יכולים לחדור פנימה ולהשפיע אפילו במקומות שלא לקחת בחשבון.

ואני רואה כל כך הרבה נשים שצצות פתאום מולי על המסך ואומרות- כן, גם אני מרוסקת ומנסות לבנות את עצמי. זה נתן לי להבין שאולי אני לא כזו חריגה, אלא שיש המון השתקה מסביב.

קצת אחרי שהתחלתי לעבוד, לפחות פעמים בשבוע אני שומעת מאמא שלי את המשפט שהיא אומרת לי בכל פעם שאני מקבלת כסף (צבא, עבודה אחרי צבא או אפילו עכשיו) – את יודעת שבקרוב נפסיק לתמוך בך כלכלית, נכון?

ואיך אני מגיבה? משהו בי נרתע ומתכווץ ואני מתמוגגת החוצה עם "טוב" קטן וחלוש. אבל היום פתאום נפל האסימון איזה משפט אכזר זה יכול להיות. ההורים שלי היום נמצאים במצב מבוסס, אבל תמיד יתנו לי את התחושה שהם שונאים לעזור לי מבחינה כלכלית. אמא שלי מתחשבנת איתי על כל דבר קטן, ובגלל שאני שונאת להגיע למצב שאני צריכה להתחנן כדי שהיא תקשיב, בפועל אני מממנת לפחות 60-70% מההוצאות שלי. ככה זה היה תמיד – נסיעות לחו"ל, דלק, אוכל ואפילו את התואר (ובאמת מזל שיש לי מחסכון ועבודה קשה)

תמיד דאגתי בעניין הכסף וידעתי שאף פעם אין מאחורי גב. לכן עבודה זו אחת החרדות שלי – בהתחלה זה היה איך למצוא עבודה ומהרגע שהמשבצת הזו סומנה ב-V: איך לדאוג להגיע למקום בו לא תהיה לי בעיה להתקדם ולא לרדוף אחרי הזנב של עצמי ככה שאוכל לחיות בשלווה

אגב, לא רק שאמא שלי אוהבת להרגיש שהיא שולטת עלי כספית, היא גם אוהבת לצחוק עלי כמה שאני קמצנית. בעיניה, זה שאני מנסה לחסוך, לקנות רק מה שצריך ועם היד על הדופק (כלומר הארנק), מצביע שאני אוגרת את הכסף שלי ולא מוכנה להשתמש בו (וכמובן שהיא מפרשת את זה כך שאין לי בעיה לבקש כסף אבל לא מוכנה להשתמש בכסף שלי. מה שלא קורה במציאות…). היא בכלל לא רואה שאני בוחרת להוציא את הכסף לא על בגדים או אוכל אלא על חוויות: סרטים, לשבת בבתי קפה עם חברים או אפילו בנסיעות בתחב"צ שאני עושה לא מעט.

ועוד משהו שהבנתי בזכות הקבוצה: הורים יכולים להתייחס אליך ככבשה שחורה, בעוד לשאר האחים הם יעזרו בשמחה ואהבה (או אפילו יציעו לעזור להם!). וכמה שזה משפיע בסוף על הקשר כלפי האחים שלך שלא רואים אותך…

בטח יהיו לי בהמשך עוד תובנות שאחלוק פה בעקבות השאלות שעולות שם, שגורמות לי להבין הרבה מההתנהלות שלי כלפי אנשים ובעיקר כלפי עצמי. גם לאט מחלחלת לה ההבנה שכדאי לי ללכת לטיפול אבל בשלב הזה אני כ"כ מותשת מהסמסטר הקשוח שהיה לי, שאני רק רוצה לנוח קצת. מקווה שיהיה לי אומץ בהמשך לקפוץ למים ולהתחיל להתמודד עם כל ההשלכות

אמאלה, פתחתי טינדר

אתמול בערב נפגשתי עם ידיד ובלחץ מתון מצידו פתחתי טינדר, משהו שאני רוצה לעשות במהלך כל השנה האחרונה אבל אף פעם זה לא היה הזמן הנכון. תוך כדי הפתיחה, הרגשתי שהחרדה מציפה ומכווצת אותי. החבר טען שאני overthinking ושמה שמעניין בנים באפליקציה זה התמונה ולעשות swipes. לא לשבת ולכתוב על זה ולהכפיש דייטים או להתחיל לחפש אותי בפייסבוק

אז פתחתי טינדר, בחרנו 3 תמונות שקצת ערכתי והשארתי את הביו ריק. הבוקר כתבתי אותו וכמובן שהספקתי לערוך אותו מאז כבר 3 פעמים. התוצאה עד כה? 2 מאצ'ים- אחד התנדף כמו רוח והשני גם הפסיק לענות אחרי "הי".

נראה לי שאני הולכת לפתוח פה פרק חדש וזה מרגש אותי

טיפים לפרופיל טוב בטינדר ובכלל איך כדאי להתנהל שם (כי אני לגמרי ירוקה) יתקבלו בברכה

אלופת המדבקות

אנחנו יוצאים להפסקה בכנס לקצת סמול טוק ונטוורקינג, ואני מתחילה לדבר בספונטניות עם אחת המשתתפות שעומדת ממש מולי. אני רואה שמדבקת השם שלה חסרה ומציעה לה מדביקה חדשה.

עזבי, זו כבר המדבקה השלישית שנופלת לי

אני מתבדחת ועונה: נו, אם היית מציירת סמיילי ליד השם כמוני, כנראה שזה לא היה קורה 😉

לא נראה לי. אני אמורה להיות אלופה במדבקות

אני משתוממת ואומרת: באמת?

כן, נו, את יודעת….

ואני עונה שאין לי מושג על מה מדובר ומחפשת בעיניים אחרי מדבקה של משאבת אינסולין

נו, את יודעת, מדבקות של הורמונים

אה באמת?  חשבתי שזה רק בזריקות!

האמת שדווקא בארץ אין זריקות. זה רק מדבקות או כדורים

ואני שואלת אותה על תהליך ההתאמה המגדרית שהיא עוברת ושואלת אותה את השאלה שמסתבר שממש לא אמורים לשאול: את בכלל רוצה לעשות ניתוחים?

והיא עונה שלא שואלים שאלה כזו. במיוחד על ניתוח תחתון

ואני משיבה שלא התכוונתי לפגוע כי מבחינתי אין לזה שום משמעות אלא לאיך שהבנאדם מגדיר את עצמו, שאני עוקבת אחרי יוטיוברים שונים שעושים ניתוחים (למשל בזמנו עקבתי אחרי Ash Hardell) ושבעיני זה נטו הגדרה עצמית

ואז אנחנו ממשיכות להתקשקש והיא מספרת שהיה לה קשה להבין שהיא בגוף הלא נכון כי היא לא גדלה עם התחושה שהיא בת. למעשה, עד לאחרונה החיים שלה היו התמונה האידאלית: הייטקיסט מבוסס עם 2 ילדים ואישה מוצלחת. לפני שנתיים היא הלכה לטיפול פסיכולוגי שבו הבינה שהיא בעצם אישה. ועכשיו הכל התפרק – גירושים, לקיחת הורמונים ונסיון להבין את המקום שלה בעולם.

נשמע לי חתיכת הרפתקה לעשות סוויץ' של 180 מעלות באמצע החיים.

מצד שני,להיות מספיק פתוח עם עצמך ולאפשר לעצמך להשתנות, זה משהו שאני מקווה לאפשר לעצמי גם בעוד 20 שנה

וכתתו חרבותן לאתים

סבתא  שואלת אותי איך בעבודה שלי ואני מספרת לה שזה מעייף – שלוקח לי שעה להגיע ושעה לחזור והיא יורה: טוב, את צריכה ללמוד לנהוג. אני עונה שבאוטו לא בטוח יהיה מהיר יותר, אבל חושבת לעצמי- כמה מהר היא מבקרת, בלי להבין את המשמעות הכספית והזמן שזה יקח לי…

סבתא שלי היא בנאדם ביקורתי. מאוד.

אמא שלי גם. רק שאמא שלי הרבה יותר קרובה ולכן הרבה יותר מכאיבה. חוץ מזה, אני הכר הנוח להפיל עליו עצבים במשפחה ובגלל שאני לא יודעת להתנגד, זה יוצא win-win situation…

אני שמה לב שגם אני לפעמים ישר נוטה לחפש מה לא בסדר.

שבוע שעבר למשל, הבוס הגדול סיפר לי שהבן שלו התחיל ללמוד לנגן על גיטרה. במקום לומר "יו איזה מגניב", אני חושבת- נו, אחלה דרך להשיג בחורות. חבר טוב מספר לי שהבחורות חותכות איתו אחרי דייט מוצלח ואני אומרת לו: בוא נשחזר מה קרה בדייט ונבין איפה הבעיה במקום רגע להיות שם ברגע ולשאול את השאלה הכ"כ אישית: ואיך אתה מרגיש עכשיו?

אני יודעת שיש בי אמפתיה הרבה יותר גדולה מדורות הנשים הקודמות במשפחה. עכשיו רק נשאר לעבוד על המודעות כלפי המשפט הראשון שיוצא מהפה…

איפה הייתי ומה עשיתי

אז נעלמתי קצת אבל מסיבה טובה – התחלתי לעבוד 🙂

וחוץ מזה יש את הקורס של התואר השני והחיים עצמם (ואנשים שמנסים לנדב אותי למטלות שונות ומצליחים…) אז אני מודה שאני קצת בעומס יתר

לא כתבתי על תהליך הקבלה לעבודה כי היו לי רגשות אשמה נוראים. את הראיון קיבלתי בזכות אבא שלי. כבר שנה וחצי אני מנדנדת לו שיגיש את קורות החיים שלי לחברת שהוא מייעץ להם חשבונאית אבל כל פעם הוא הביא תירוץ אחר למה זה לא מתאים. התחושה שקיבלתי ממנו היא שהוא פחד שאני אעשה לו פדיחות…

לפני כמה חודשים חבר ערך לי את קורות החיים וכשסיפרתי לאמא שלי, היא אמרה לי לשלוח לה ולאבא שלי את אותם כדי שיעברו על האנגלית (קו"ח בהיטק לא כותבים בעברית) ותראה אם יש שם שגיאות. אז שלחתי כי לא היה לי כוח להתווכח עם הביקורת הסמויה וחשבתי שבסוף, אני כבר אבחר אלו הערות ליישם.

כשאבא שלי ראה את הקו"ח, פתאום משהו השתנה והוא אמר לי: את יודעת מה? למה שלא תשלחי לי את קוה"ח ונשלח אותם לאותה החברה? קפצתי על ההזדמנות ושלחתי לו. אבא שלי שלח את הקובץ ישירות למנכ"ל וככה זימנו אותי לראיון.

וזה היה הראיון הכי קל שהיה לי – שאלו שאלות כלליות, רצו לראות דרך מחשבה, ולא ביקשו לממש שורה אחת בקוד. אפילו לא נתנו מטלת בית כמקובל במקרים כאלה. אחרי כמה ימים נתנו תשובה שהתקבלתי.

הרגשתי אשמה כי היה לי ברור שחלק מזה הוא שהבוס מחבב את אבא שלי (מהאנשים סביב הבנתי שבדר"כ תהליך מיון לוקח חודש ואצלי הכל קרה תוך שבוע)

ולכן גם לא סיפרתי כמעט לאף אחד שהתחלתי לעבוד. אבל חברה הזכירה לי שכל אחת משתמשת במה שיש לה: אחת משתמשת ביופי, אחת בכישרון ומישהי אחרת תשתמש בקשרים. לכן אין לי סיבה להתבייש בעצמי

בינתיים אני שם כבר חודש וחצי ומאוכזבת – אמנם ה-title של התפקיד זה בדיוק מה שרציתי אבל העבודה בפועל לא קשורה כלל למה שאני אמורה לעשות ובמקום לכתוב אלגוריתמים, אני כותבת תוכנה פשוטה. צוות הפיתוח קטן מאוד ומכיל רק מפתח אחד ואת הבוס שלי, כל אחד יושב בחדר אחר, ולכן אין לי ליווי וקצת מביך אותי להתחנן עם שאלות מול הבוס.

אני גם לא מבינה האם הבוס בוחן אותי ומתכוון לפטר אותי, כי כל פעם הוא אומר לי: "אם תשארי בחברה, אז..". לא יודעת אם יש כוונה סמויה וזה מלחיץ להגיע למשרד כל יום בידיעה ששום דבר לא מובטח….