מטבעות

לפני כמה חודשים נכנסתי לקבוצת נשים שמספרות חוויות ילדות עם הורים נרקיסיסטים ואלימים, ואיפה זה פוגש אותן היום בחיים. זה היה כמו אגרוף בבטן לראות כמה דברים שספגנו, יכולים לחדור פנימה ולהשפיע אפילו במקומות שלא לקחת בחשבון.

ואני רואה כל כך הרבה נשים שצצות פתאום מולי על המסך ואומרות- כן, גם אני מרוסקת ומנסות לבנות את עצמי. זה נתן לי להבין שאולי אני לא כזו חריגה, אלא שיש המון השתקה מסביב.

קצת אחרי שהתחלתי לעבוד, לפחות פעמים בשבוע אני שומעת מאמא שלי את המשפט שהיא אומרת לי בכל פעם שאני מקבלת כסף (צבא, עבודה אחרי צבא או אפילו עכשיו) – את יודעת שבקרוב נפסיק לתמוך בך כלכלית, נכון?

ואיך אני מגיבה? משהו בי נרתע ומתכווץ ואני מתמוגגת החוצה עם "טוב" קטן וחלוש. אבל היום פתאום נפל האסימון איזה משפט אכזר זה יכול להיות. ההורים שלי היום נמצאים במצב מבוסס, אבל תמיד יתנו לי את התחושה שהם שונאים לעזור לי מבחינה כלכלית. אמא שלי מתחשבנת איתי על כל דבר קטן, ובגלל שאני שונאת להגיע למצב שאני צריכה להתחנן כדי שהיא תקשיב, בפועל אני מממנת לפחות 60-70% מההוצאות שלי. ככה זה היה תמיד – נסיעות לחו"ל, דלק, אוכל ואפילו את התואר (ובאמת מזל שיש לי מחסכון ועבודה קשה)

תמיד דאגתי בעניין הכסף וידעתי שאף פעם אין מאחורי גב. לכן עבודה זו אחת החרדות שלי – בהתחלה זה היה איך למצוא עבודה ומהרגע שהמשבצת הזו סומנה ב-V: איך לדאוג להגיע למקום בו לא תהיה לי בעיה להתקדם ולא לרדוף אחרי הזנב של עצמי ככה שאוכל לחיות בשלווה

אגב, לא רק שאמא שלי אוהבת להרגיש שהיא שולטת עלי כספית, היא גם אוהבת לצחוק עלי כמה שאני קמצנית. בעיניה, זה שאני מנסה לחסוך, לקנות רק מה שצריך ועם היד על הדופק (כלומר הארנק), מצביע שאני אוגרת את הכסף שלי ולא מוכנה להשתמש בו (וכמובן שהיא מפרשת את זה כך שאין לי בעיה לבקש כסף אבל לא מוכנה להשתמש בכסף שלי. מה שלא קורה במציאות…). היא בכלל לא רואה שאני בוחרת להוציא את הכסף לא על בגדים או אוכל אלא על חוויות: סרטים, לשבת בבתי קפה עם חברים או אפילו בנסיעות בתחב"צ שאני עושה לא מעט.

ועוד משהו שהבנתי בזכות הקבוצה: הורים יכולים להתייחס אליך ככבשה שחורה, בעוד לשאר האחים הם יעזרו בשמחה ואהבה (או אפילו יציעו לעזור להם!). וכמה שזה משפיע בסוף על הקשר כלפי האחים שלך שלא רואים אותך…

בטח יהיו לי בהמשך עוד תובנות שאחלוק פה בעקבות השאלות שעולות שם, שגורמות לי להבין הרבה מההתנהלות שלי כלפי אנשים ובעיקר כלפי עצמי. גם לאט מחלחלת לה ההבנה שכדאי לי ללכת לטיפול אבל בשלב הזה אני כ"כ מותשת מהסמסטר הקשוח שהיה לי, שאני רק רוצה לנוח קצת. מקווה שיהיה לי אומץ בהמשך לקפוץ למים ולהתחיל להתמודד עם כל ההשלכות

אמאלה, פתחתי טינדר

אתמול בערב נפגשתי עם ידיד ובלחץ מתון מצידו פתחתי טינדר, משהו שאני רוצה לעשות במהלך כל השנה האחרונה אבל אף פעם זה לא היה הזמן הנכון. תוך כדי הפתיחה, הרגשתי שהחרדה מציפה ומכווצת אותי. החבר טען שאני overthinking ושמה שמעניין בנים באפליקציה זה התמונה ולעשות swipes. לא לשבת ולכתוב על זה ולהכפיש דייטים או להתחיל לחפש אותי בפייסבוק

אז פתחתי טינדר, בחרנו 3 תמונות שקצת ערכתי והשארתי את הביו ריק. הבוקר כתבתי אותו וכמובן שהספקתי לערוך אותו מאז כבר 3 פעמים. התוצאה עד כה? 2 מאצ'ים- אחד התנדף כמו רוח והשני גם הפסיק לענות אחרי "הי".

נראה לי שאני הולכת לפתוח פה פרק חדש וזה מרגש אותי

טיפים לפרופיל טוב בטינדר ובכלל איך כדאי להתנהל שם (כי אני לגמרי ירוקה) יתקבלו בברכה

אלופת המדבקות

אנחנו יוצאים להפסקה בכנס לקצת סמול טוק ונטוורקינג, ואני מתחילה לדבר בספונטניות עם אחת המשתתפות שעומדת ממש מולי. אני רואה שמדבקת השם שלה חסרה ומציעה לה מדביקה חדשה.

עזבי, זו כבר המדבקה השלישית שנופלת לי

אני מתבדחת ועונה: נו, אם היית מציירת סמיילי ליד השם כמוני, כנראה שזה לא היה קורה 😉

לא נראה לי. אני אמורה להיות אלופה במדבקות

אני משתוממת ואומרת: באמת?

כן, נו, את יודעת….

ואני עונה שאין לי מושג על מה מדובר ומחפשת בעיניים אחרי מדבקה של משאבת אינסולין

נו, את יודעת, מדבקות של הורמונים

אה באמת?  חשבתי שזה רק בזריקות!

האמת שדווקא בארץ אין זריקות. זה רק מדבקות או כדורים

ואני שואלת אותה על תהליך ההתאמה המגדרית שהיא עוברת ושואלת אותה את השאלה שמסתבר שממש לא אמורים לשאול: את בכלל רוצה לעשות ניתוחים?

והיא עונה שלא שואלים שאלה כזו. במיוחד על ניתוח תחתון

ואני משיבה שלא התכוונתי לפגוע כי מבחינתי אין לזה שום משמעות אלא לאיך שהבנאדם מגדיר את עצמו, שאני עוקבת אחרי יוטיוברים שונים שעושים ניתוחים (למשל בזמנו עקבתי אחרי Ash Hardell) ושבעיני זה נטו הגדרה עצמית

ואז אנחנו ממשיכות להתקשקש והיא מספרת שהיה לה קשה להבין שהיא בגוף הלא נכון כי היא לא גדלה עם התחושה שהיא בת. למעשה, עד לאחרונה החיים שלה היו התמונה האידאלית: הייטקיסט מבוסס עם 2 ילדים ואישה מוצלחת. לפני שנתיים היא הלכה לטיפול פסיכולוגי שבו הבינה שהיא בעצם אישה. ועכשיו הכל התפרק – גירושים, לקיחת הורמונים ונסיון להבין את המקום שלה בעולם.

נשמע לי חתיכת הרפתקה לעשות סוויץ' של 180 מעלות באמצע החיים.

מצד שני,להיות מספיק פתוח עם עצמך ולאפשר לעצמך להשתנות, זה משהו שאני מקווה לאפשר לעצמי גם בעוד 20 שנה

וכתתו חרבותן לאתים

סבתא  שואלת אותי איך בעבודה שלי ואני מספרת לה שזה מעייף – שלוקח לי שעה להגיע ושעה לחזור והיא יורה: טוב, את צריכה ללמוד לנהוג. אני עונה שבאוטו לא בטוח יהיה מהיר יותר, אבל חושבת לעצמי- כמה מהר היא מבקרת, בלי להבין את המשמעות הכספית והזמן שזה יקח לי…

סבתא שלי היא בנאדם ביקורתי. מאוד.

אמא שלי גם. רק שאמא שלי הרבה יותר קרובה ולכן הרבה יותר מכאיבה. חוץ מזה, אני הכר הנוח להפיל עליו עצבים במשפחה ובגלל שאני לא יודעת להתנגד, זה יוצא win-win situation…

אני שמה לב שגם אני לפעמים ישר נוטה לחפש מה לא בסדר.

שבוע שעבר למשל, הבוס הגדול סיפר לי שהבן שלו התחיל ללמוד לנגן על גיטרה. במקום לומר "יו איזה מגניב", אני חושבת- נו, אחלה דרך להשיג בחורות. חבר טוב מספר לי שהבחורות חותכות איתו אחרי דייט מוצלח ואני אומרת לו: בוא נשחזר מה קרה בדייט ונבין איפה הבעיה במקום רגע להיות שם ברגע ולשאול את השאלה הכ"כ אישית: ואיך אתה מרגיש עכשיו?

אני יודעת שיש בי אמפתיה הרבה יותר גדולה מדורות הנשים הקודמות במשפחה. עכשיו רק נשאר לעבוד על המודעות כלפי המשפט הראשון שיוצא מהפה…

איפה הייתי ומה עשיתי

אז נעלמתי קצת אבל מסיבה טובה – התחלתי לעבוד 🙂

וחוץ מזה יש את הקורס של התואר השני והחיים עצמם (ואנשים שמנסים לנדב אותי למטלות שונות ומצליחים…) אז אני מודה שאני קצת בעומס יתר

לא כתבתי על תהליך הקבלה לעבודה כי היו לי רגשות אשמה נוראים. את הראיון קיבלתי בזכות אבא שלי. כבר שנה וחצי אני מנדנדת לו שיגיש את קורות החיים שלי לחברת שהוא מייעץ להם חשבונאית אבל כל פעם הוא הביא תירוץ אחר למה זה לא מתאים. התחושה שקיבלתי ממנו היא שהוא פחד שאני אעשה לו פדיחות…

לפני כמה חודשים חבר ערך לי את קורות החיים וכשסיפרתי לאמא שלי, היא אמרה לי לשלוח לה ולאבא שלי את אותם כדי שיעברו על האנגלית (קו"ח בהיטק לא כותבים בעברית) ותראה אם יש שם שגיאות. אז שלחתי כי לא היה לי כוח להתווכח עם הביקורת הסמויה וחשבתי שבסוף, אני כבר אבחר אלו הערות ליישם.

כשאבא שלי ראה את הקו"ח, פתאום משהו השתנה והוא אמר לי: את יודעת מה? למה שלא תשלחי לי את קוה"ח ונשלח אותם לאותה החברה? קפצתי על ההזדמנות ושלחתי לו. אבא שלי שלח את הקובץ ישירות למנכ"ל וככה זימנו אותי לראיון.

וזה היה הראיון הכי קל שהיה לי – שאלו שאלות כלליות, רצו לראות דרך מחשבה, ולא ביקשו לממש שורה אחת בקוד. אפילו לא נתנו מטלת בית כמקובל במקרים כאלה. אחרי כמה ימים נתנו תשובה שהתקבלתי.

הרגשתי אשמה כי היה לי ברור שחלק מזה הוא שהבוס מחבב את אבא שלי (מהאנשים סביב הבנתי שבדר"כ תהליך מיון לוקח חודש ואצלי הכל קרה תוך שבוע)

ולכן גם לא סיפרתי כמעט לאף אחד שהתחלתי לעבוד. אבל חברה הזכירה לי שכל אחת משתמשת במה שיש לה: אחת משתמשת ביופי, אחת בכישרון ומישהי אחרת תשתמש בקשרים. לכן אין לי סיבה להתבייש בעצמי

בינתיים אני שם כבר חודש וחצי ומאוכזבת – אמנם ה-title של התפקיד זה בדיוק מה שרציתי אבל העבודה בפועל לא קשורה כלל למה שאני אמורה לעשות ובמקום לכתוב אלגוריתמים, אני כותבת תוכנה פשוטה. צוות הפיתוח קטן מאוד ומכיל רק מפתח אחד ואת הבוס שלי, כל אחד יושב בחדר אחר, ולכן אין לי ליווי וקצת מביך אותי להתחנן עם שאלות מול הבוס.

אני גם לא מבינה האם הבוס בוחן אותי ומתכוון לפטר אותי, כי כל פעם הוא אומר לי: "אם תשארי בחברה, אז..". לא יודעת אם יש כוונה סמויה וזה מלחיץ להגיע למשרד כל יום בידיעה ששום דבר לא מובטח….

ליל שישי מלא כוכבים

בתחילת הקורונה התוודעתי למניין מחתרתי שנפגש בימי שישי בערב באחת הגינות בשכונה. למניין הזה באים צעירים בגיל ~30 ומה שמיוחד בו הוא שלמרות שהנוסח הוא אורתודוקסי, התפילה יכולה להיות מובלת גם על ידי אישה (בהתאם למי שהתנדב להוביל אותה באותו ערב)

בשישי האחרון, בסיום התפילה נשארנו כהרגלנו לפטפט. התחלתי לדבר עם אחת הבחורות שם, עולה חדשה מברית המועצות שעושה כעת הסבה לסיעוד והשווינו חוויות מהלימודים בזום. היא צוחקת על הילדים שמופיעים ברקע וצועקים אמממממממא אצל הסטודנטיות שהן אמהות ואני צוחקת על הסטודנטים שברקע שלהם רואים את כל הכביסה המלוכלכת שלהם על המיטה המבולגנת (רק אני חושבת שזה טרן אוף מטורף?). אנחנו ממשיכות להשוות בין הגישות של המרצים והאם זה טוב לעשות מבחנים באופן וירטואלי (שתינו מסכימות שבחלט כן. ככה יותר קל להעתיק 😉) ואז היא שואלת אם ארצה לבוא לארוחת שישי אצלה ובן-זוגה. ברור שאני משיבה בחיוב

אנחנו הולכים אליהם ואני מגלה שלבן-זוג יש דירה ענקית, כמעט על קו המים. אני קצת המומה מגודל הדירה, שהוא בערך פי 2.5 מהדירה המצ'וקמקת שלי והבנזוג עונה "זו דירה של המשפחה. אני רק גר פה כמה שנים". בהמשך אני אלמד שאותו בנזוג הוא במקור ממיאמי והוא למד בבית ספר עם עוד הרבה ילדים עשירים, "אבל הם מאוד עשירים. אבא של אחד מהם הוא בעל רשת של מלונות".

אנחנו עושים קידוש על שולחן קטן שאני ממש צריכה להצטופף בינו לקיר מאחורי שכעט סוגר עלי (מאחורי יש ארון מפוצץ באריזות אוכל, פלייסמטים, גלילי נייר כסף ואני רק מתפללת חרש ששום דבר לא יפול עלי…). וכל אחד לוקח מרק פשוט של פטריות עם גזר ותפחו"א עם בצקניות. ואז הם אומרים לי "לא הספקנו ממש להכין אוכל אז יש רק מרק".

אנחנו ממשיכים לדבר, הם מספרים לי על חוויות שלהם מהעולם, אני מספרת על חוויות שלי עם חברים מהעולם ואנחנו מעבירים את הערב בדיבורים עד חצות. כשאנחנו נפרדים, הם אומרים לי: כבר הרבה זמן רצינו להזמין אותך לארוחה. אבל התביישנו… ואני עונה- מה?? תזמינו אותי בכיף! ובפנים אני נמלאת גאווה שיש אנשים שממש רוצים אותי לידם ולשמוע את ים הסיפורים שלי.

I kissed a girl and I liked it

הימים האחרונים די מחורבנים מבחינתי. אני רק מתחילה לעבד את נסיון ההתאבדות של אח שלי ולשתף חברים קרובים. בכל פעם שאני מדברת על זה, אני מרגישה שהעיבוד נעשה יותר מוחשי וזה הופך לקשה יותר. יש לי בנוסף לחץ גדול בתקופה האחרונה של הגשת מטלות בית לראיונות עבודה (זה הטרנד החדש. זכר יציאת מצרים זה ממש כאן) והכל מתערבב ומציף.

לאורך פסח יצא שהייתי הרבה בבית של ההורים והעצבים של אמא שלי יצאו עלי, זו שכרגיל אפשר להוציא עליה את כל הפח זבל ולא תעשה דבר. אז הרגשתי ממש גרוע לשמוע שאני לא מוצלחת ובמקביל לג'נגל בין אלף הכדורים שיש לי בחיים…

מזל שלכל פסח יש את מוצאי פסח ובמוצא"ש הלכתי למסיבת רווקים/ו, שבפועל רובם הסתברו כיצורים (כולל אחד שדחף אותי באמצע שאני במעגל ומדברת עם כמה אנשים כי "תעשי מקום. גם אני רוצה להכנס". מההלם פשוט הלכתי ולא אמרתי דבר)

anyway, יצא שבאותו ערב דיברתי עם חברה ושיתפתי אותה בתקופה המגעילה שעוברת עלי.

ואז, משום מקום, אתמול בערב חלמתי שהייתי בחדר של אחת הבחורות שראיתי במסיבה. ישבתי על המיטה שלה שהייתה מול הדלת, הייתי חשופת חזה והרגשתי נהדר עם עצמי. היא ישבה על כסא ליד שולחן בפינה ודיברנו על החיים. תוך כדי החלטתי לשכב על הגב ולהרגיש את הרגע הנהדר הזה. פתאום היא באה אלי, הורידה חולצה והתחילה לנשק אותי. הייתי מופתעת אבל זה לא היה אגרסיבי והאמת שהיה כיף. היא הכניסה את הלשון שלה אלי והופתעתי שמישהי יכולה להמשך אלי ככה. רק שפתאם קלטתי שמשהו לא נכון בנשיקה. ניסיתי לחשוב מה קורה והבנתי שכל הלשון שלה בתוך הפה שלי ושזה מוזר.

נזכרתי שצריך לנשק את השפה ולא סתם להכניס את כל הלשון ואז התעוררתי.

ניסיתי להירדם ולחזור לאותה נקודה כדי להגיע לחלק הכיפי באמת אבל לא הצלחתי. כנראה שאני עדיין לא מספיק מוכנה לזה נפשית אבל זה מבחינתי נקודת פתיחה מעולה להבין שגם הנפש מאותת שזה בסדר גמור להנות מסקס. סקס שמגיע בהפתעה בלי שום קשר שנבנה לפני כן.

התעוררתי עם תחושה נהדרת שיכול להיות שיש מישהי או מישהו שיכולים פשוט להמשך אלי פיזית. ושאפשר לעשות דברים פיזים כיפים ביחד 😉

זו פעם ראשונה השנה שאני חולמת שמישהו מנשק אותי, אז כשזה הגיע מבחורה זה קצת בלבל אותי ולא הבנתי מאיפה זה מגיע. אני אמנם בי (ביסקסואלית), אבל בכנות, לא יצא לי לחשוב על בנות בשנים האחרונות. גם בפורנו שאני רואה, אם אני כבר קורה, אני לא מתחברת שם לסקס של לסביות. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע פתאום אבל אולי איפשהו בפנים זה פחות מאיים עלי(?) או שיכול להיות שזו סתם פנטזיה שצצה פתאום

אגב, אותה בחורה בחלום היא בכלל לא הטייפ שלי במציאות. היא הייתה דקיקה ואני מעדיפה אותן שמנמנות (יכול להיות שזה גם נובע איפשהו מהסטיגמה שיש לי בראש שהן הרבה יותר רגישות ועם עושר של רגשות). אז בהחלט מוזר שדווקא היא הופיעה. מצד שני, היא הביאה למפגש אוכל ממש טעים אז יכול להיות שהבטן פה בכל זאת הכריעה

רגל אחת בקבר

אני יושבת בזום לעבור על חומר הלימודים עם הבחור שאני משתוקקת לצאת איתו לדייט ופתאום הוא זורק לאוויר-

את יודעת, אני ממש מבואס שבתואר יש רק סטודנטיות מבוגרות

מה הכוונה מבוגרות? אני שואלת

נו, כאלה בנות 26. מבוגרות

נופלת לי הלסת מהמחשבה שאם הוא ידע בת כמה אני, הוא יהיה בטוח שאני ממש זקנה ושואלת: ולמה זה משנה?

כי את יודעת, אני באתי לתואר גם כדי להכיר בנות ונראה לי מוזר שאף אחת לא בגיל שלי, 21.

פה כבר אני המומה מכמה שהוא צעיר אבל ממשיכה לשאול: וגיל זה פקטור מבחינתך?

כן. אני מאמין שהפרש מעל שנה-שנתיים זה יותר מדי בשביל יצירת קשר.

אתה יודע, גם אני חשבתי כמוך. רק שהבנתי שאין לזה אחיזה במציאות. מהסתכלות על חברים אני רואה שזה פחות חשוב ומה שמשנה זה מסגרת משותפת

נו אבל מבחינה סטטיסטית יש סיכוי לקשר רק אם פער הגילאים קטן.

אני לא מכירה נתונים כאלה. אם אתה שואל אותי, זה רק תירוץ למה קשר לא יכול לעבוד. בעיני הדבר שיותר חשוב הוא הבנאדם עצמו

למה את מתכוונת?

פה אני מתחילה להיות מובכת כי אני חושבת עליו ומגמגמת- אתה יודע, הרבה יותר קשה למצוא אדם טוב, עם טוב לב. הגיל הוא עוד גורם אבל הוא ממש לא העיקר ואם אתה כבר מוצא מישהו כזה, כדאי לנסות לפני שפוסלים מיד על גיל

ואז הוא התחיל לחפור לי על שאהבה זה דבר סטטיסטי וקשר גם בעצם בנוי מדברים סטטיסטים (בלי להביא שום נתונים…) אבל פחות הקשבתי כי הבנתי שהבנאדם כנראה לא יהיה מוכן לשמוע אפילו על לצאת לדייט איתי

בסוף זרקתי לו- רק שתדע שההצעה שלי להפגש ולהכיר עדיין בתוקף

אה בטח, הוא ענה, גם אני אשמח להכיר.

אח"כ דיברתי עם ידידה מהקורס והבנתי ממנה שהבחור בכלל לא קלט שאני מזמינה אותו לדייט. שמבחינתו לצאת לבירה ולהכיר זה as is אבל שהוא הסביר לה שהוא מוכן לצאת רק עם בנות שהן עד שנה גדולות ממנו.

בינתיים אני בהתלבטות אם לנער אותו לחלוטין מהלב שלי או לחכות עוד קצת…