אלוהים אדירים איזה קרב

קיבלתי הצעת שכר מהמקום הנורא שהתמיינתי אליו – היא נמוכה משמעותית ממה שביקשתי וממה שמקובל ורציתי לצרוח מתסכול. אני גם צריכה ללכת למקום רע וגם לא לקבל תגמול כספי? למה אצלי הדרך כל כך קשה? 😦

אז התמקחתי והם העלו את ההצעה לרף התחתון של מה שמקובל. ואני עדיין כועסת אבל מבינה שאין ברירה. אני רק נורא מפחדת לומר כן.

הגוף עצמו נמצא בכאוס – כל הצוות התפרק ואין אף אחד שיודע מה קורה בקוד, הסמנכ״ל טכנולוגיות לחוץ להוציא מוצר, העבודה לא היברידית ולוקח לי שעה להגיע אבל מבחינתי, הגב ששובר את גב הגמל, הוא הבוס. אין לו גבולות והוא גורם לי להרגיש לא נעים.

אותה חברה מפוסט קודם אמרה לי: תקשיבי י., את לא נמצאת עדיין במקום שמסוגל לומר לא ולהציב לו גבולות. את חיה בפנטזיה שהכל יסתדר אבל בפועל זה לא הולך ככה ויהיה לך קשה. הוא יחסל לך את מאגרי האנרגיה.

וזה נכון, יהיה לי קשה ואני מפחדת. נורא.

מצד שני, אני כמעט שנה מובטלת, השוק במצב קטסטרופלי ובכל שבוע מפוטרים עוד עשרות אנשים והדרישות בשוק הן ל-3+ שנות נסיון. אז מאיפה צוברים נסיון? כנראה ממקומות כאלה :/

אלוהים, רק תן לי את הכוח להחזיק מעמד, להציב גבולות ולזכור שאני יכולה לעשות עבודה רק של בנאדם אחד. לא של צוות של 6 אנשים שנסו מהמקום.

עדכון מצב

מספרת לחברה שלא דיברתי איתה נצח בקצרה מה עובר עלי לאחרונה והיא בתגובה:

"וואוו אחותי, כמה התרחשויות. כל שורה שאני קוראת כאן ברור לי שהיא מצריכה הרבה משאבים קוגנטיבים ונפשיים. שלא נדבר על הבירוקרטיה שאת צריכה לעבור. זה דורש גם המון תמיכה ואם את מרגישה שאת על קרקע רעועה זה עוד יותר קשה. אני שולחת לך חיבוק גדול"

אז מה עבר עלי לאחרונה? המון.

התמיינתי לחברה שרציתי מאוד ונפלתי בראיון השני. הפתיעו אותי עם נושא מתואר ראשון שבכנות לא משתמשים בו בתעשייה. בראיון הראשון קיבלתי רושם שישאלו על נושאים טכנים שהמפתחים מתעסקים בהם והתכוננתי בהתאם (כולל לקרוא על ספריות קוד רלוונטיות). כמה חבל שלא עברתי על leetcode (פעם הבאה אולי כדאי להיות ראש קטן…)

חוץ מזה אני בשלב מתקדם מאוד במיון (עברתי 3 ראיונות ומחכה להצעת שכר) לחברה ביטחונית עם בוס שכנראה יאמלל אותי כי הוא לא מבין גבולות (נניח מתקשר אלי בתשע בלילה לשאול על הראיון או שבראיון עצמו מתנהג בדושיות) ועם צוות שהתפרק ונשארו שם מפתחים ברמה בסיסית של תכנות (הופתעתי כשאשת פיתוח שאמורה להיות עם 10 שנות נסיון שאלה אותי בראיון שאלות ברמה של בגרות. ועוד השוותה את התשובות שלי לפתרון הרשמי כדי לבדוק שהן נכונות)

הבנתי שמגיעה לי קצבה מביטוח לאומי אם אוכר כפוסט טראומטית על ההתעללות שחוויתי במשפחה (ואולי גם איכשהו על המוגבלות למרות שאני בספק כי אני "מתפקדת כרגיל" אז הם יכולים לטעון שזה לא פוגע באמת). וזה אומר שאני צריכה לחזור לפסיכולוגית לבקש סיכום טיפול, למצוא פסיכיאטר ואז לשפוך את הלב ולבקש הכרה בפוסט טראומה.

משם זה יהיה תהליך מול ביטוח לאומי אבל זה יקח זמן.

אה ואני ממשיכה לחפש דירת שותפים ולהפסל. ההורים כבר לוחצים שאצא מהבית והבריאות הנפשית שלי בקרשים. אני בלחץ כי ההורים שלי כבר על הקצה וכל יום מזכירים לי שאני צריכה לצאת

ואת כל זה אני נושאת לבד. וזה נורא קשה.

לא רציתי לעדכן פה כי הרגשתי שסתם מבאס להשאיר פה את כל צרות העולם שלי.

מצד שני, אני גם מרגישה שאני לא יכולה להשאיר פה חלל או להמשיך לכתוב על דברים אם אני לא יכולה לכתוב על דברים משמעותיים שקורים עכשיו בחיי…

עיין ערך מוגבלות

בשבוע האחרון הייתי במפגש של אנשים ונשים בגילי+- עם מוגבלויות שונות. היו כאלה עם כיסאות גלגלים, כאלה עם כלב נחיה או מקל הליכה, כאלה עם מכשירי שמיעה, אוטיזם ועוד.

הרגשתי שאנחנו יכולים לקבל פרס לשלום עולמי רק על המגוון שהיה שם.

לכל אחד ואחת במפגש היה שם למוגבלות. וזה גם אומר שיש להם קהילה שבה הם יכולים לשתף, להתייעץ ואפילו תוכניות השמה מיוחדות במקומות עבודה (ושלא נדבר על קצבאות! ואפילו כרטיס פטור מתור 🙃). רק לי, ליודית הקטנה, אין שם ואין מועדון הטבות. לפעמים צריך גם מזל להוולד לתוך מוגבלות פופולרית…

ישבנו במעגל ודיברנו על קשיים. ולמרות שיכולתי להזדהות עם הרבה מהסיטואציות והתחושות, ידעתי ששוב אני שונה.

ואז הלכתי הביתה מוצפת במחשבות, מבינה שאני לא לבד אבל גם שאני כן. ואז התחלתי לתהות מה אני. בטח שהיחס מהסביבה הוא שונה, בטח שיש לך כמה מוגבלויות פיזיות קלות אבל האם זה "באמת" מוגבלות?

הרי יחס מפלה ומעליב מהסביבה בכל מקום שאת הולכת אליו, נמצא גם אצל אתיופים או ערבים. אז האם אני יכולה להצדיק את המילה מוגבלות שאולי יש לי בבייגלה מעל הראש?

הפגנה

מהרגע שהבנתי שגדלתי בילדות לא נורמלית ומתעללת, התחלתי לראות מקרים קטנים של איך יכול להיות אחרת בעולם – אבא שמלווה את הבת שלו לספרייה ומחזיק לה את היד, אמא שמדברת בחיבה על הבת הקטנה שלה והולכת לאסוף אותה מהגן. אפילו הבוקר, כשראיתי את השיירה של הורים וילדים הולכים להפגין ריגש אבל גם שבר את הלב במקביל.

בתואר הראשון הייתי פעילה חברתית ופוליטית. אמא שלי חשבה שזה בזבוז זמן וזילזלה בכל מה שעשיתי. למרות העשייה המרובה וההישגים, זה נחשב בבית כ"שטות שי. עושה".

ואז כשאני רואה אמא או אבא מלווים את הילד שלהם, שניהם אוחזים בדגל והם הולכים ביחד, נחמץ לי הלב מכאב וקנאה. הלוואי וגם לי הייתה בחיים כזו הורות תומכת

מסובב הגלגל סביב

נכנסת לבדיקה שגרתית אצל רופא העיניים שמתפלא שהמספר שלי ממשיך להשתנות. "בגילך זה כבר לא אמור לגדול", הוא אומר. ואני חושבת על כל הדברים שהשתניתי בהם לאורך השנים וממשיכה להשתנות. אני מרגישה חלוקה כי מצד אחד, העולם מסביר לך שבגיל 30 את צריכה להיות כבר במקום יציב עם עבודה מסודרת וזוגיות (וילד אחד בדרך) ואת מאוד רוצה את החלום הוורוד הזה. מצד שני, בקיץ עברתי תוכנית שפתחה לי את הלב ואת הראש ואני רוצה להמשיך להשתנות ולגלות עוד עומקים בתוכי.

נניח, בשנה האחרונה הצלחתי לעמוד מול אנשים ולומר שאני שורדת התעללות. ולפקוח את העיניים שכל הדברים הקטנים והמובנים מאליהם הם בכלל לא כאלה ברורים. ושזה גורם לך גם לפקפק באמיתות הגדולות יותר, אז את כבר לא בטוחה היכן נמצא האושר.

תקשיבי, אומר רופא העיניים, אני שולח אותך לבדיקות נוספות רק כדי לוודא שהכל תקין. אני מהנהנת וחושבת שזה סתם כאב ראש וכסת"ח. ספויילר: בסוף נשלחתי לניתוח בהפתעה וגיליתי כמה אנשי מערכת הבריאות שחוקים ואטומים. אבל זה כבר לפעם אחרת.

אני רק מאחלת לעצמי שהחיים לא ישחקו אותי להיות כזו אדישה לעולם. יומולדת 31 שמח לי

החזה שלי ואני

ראיתי את הסרטון הזה של סיירה על התאמת חזיה נכונה והוא הזכיר לי כמה היחסים שלי עם החזה שלי מורכבים. בכלל, מערכת היחסים הזו בין אישה לחזה שלה מורכבת לכולנו אבל אף פעם לא מדברים עליה.

כשהתחיל לצמוח לי החזה, לא ממש ידעתי איך להתמודד עם זה. בכל היסוי, הייתה רק שעה אחת מסכנה שבה הסבירו לנו על מחזור וגם שם זה היה עם המון מבוכה בלי הסבר על הורמונים וגדילת הגוף. אני זוכרת כאבים נוראים במשך שנה של גדילת העצמות ובכלל שינוי הגוף. ממש חשבתי שאולי יש לי משהו נוראי ולא היה לי למי לפנות…

בכל מקרה, אם נחזור לעניין החזה, זה היה מלווה בהמון המון בושה.

אמא שלי מצאה גם פה איך לצחוק עלי ואני זוכרת שכנערה היא ירדה על גודל החזה שלי וכמה שהוא גדול. מצפיה בוידאו של סיירה, אני מבינה כמה הגודל שלי כיום שכיח ובכלל, שאז כילדה (בואו, גיל 13 זה עדיין ילדה) עם מידת חזיה B זה לא היה כזה נורא. במקום לאהוב את הגוף והחזה שלי, ממש התביישתי בו ולא ידעתי איך להתנהל עם ה"דבר" הזה. לא היו לי חזיות עד בערך גיל 14 וגם אז, זו לא הייתה מסיבה אלא דרך להסתיר אותו.

במשך שנים התייחסתי לחזיה רק כדרך להסתיר את הפטמות שלי. בכל פעם שרציתי לשים חזיה מגניבה בלי ריפוד או ללכת רק עם גוזיה (שמתברר שהמילה ה"נכונה" והשיקית היום להן היא bralette), חששתי איך יראו את הפטמות שלי מבעד לחולצה (שלא נדבר על אפס התמיכה שהן מספקות לחזה בינוני וגדול).

וכמובן שניסיתי בכל דרך להסתיר את החזה הגדול שלי. בעצם, זה לא בעבר, אלא גם היום. אני לא לובשת מחשופים, חולצות עם פסים לרוחב צריכות להיות בגזרות מאוד מסויומות (ושוב אני נזכרת באמירה אומללה של אמא שלי שאמרה לי כנערה שאני לא יכולה ללבוש חולצות עם פסים כי הן מרחיבות אותי) וגם החזיות שלי הן רפויות וחס וחלילה עם ריפוד, כדי שלא "יבחינו" בגודל החזה שלי.

תמיד קינאתי בנשים האלה שרצות עם טייץ וחזיה. אצלי החזה קופץ וזז ובחזית ספורט ממש רואים חזה וקשה לי נורא להראות אותו ולהיתפס כאובייקט מיני. לפני כמה שנים ניסיתי לאזור אומץ ולצאת לריצה רק עם חזיה. זה החזיק במשך חצי שנה אבל היה חייב להיות בערב ובסביבה שאני לא מכירה. בכנות, אני לא יודעת כמה השלמה זה נתן לי עם החזה שלי אבל היה כיף להרגיש כמו נערה מורדת 😉

היום אני ביחס טוב יותר עם החזה. עדיין לא מעיזה ללכת עם מחשופים אבל אני מאוד אוהבת את הצורה שלו. החזיות שלי מצד שני הן בלי שום קישוט או צבע ואני חושבת שבאמת הגיע הזמן שאשים על עצמי משהו יפה 🙂

מקווה לתקן את זה בביקור הבא בחו"ל (כי בארץ החזיות יקרות בצורה לא נורמלית)

הולכת בין אנשים ברחוב צועקת אוהו

לאחרונה אני מרגישה שאני רוצה לצעוק שהייטקס זה לא רק מסיבות, נצנצים ומלא אלכוהול. אצלי זה אף פעם לא היה ככה (וגם לא יודעת אם יהיה). אני רוצה לדבר על הקושי והכאב שיש שם.

נתחיל בתהליכים המייגעים כדי להגיע למשרה – ראיון ראשוני בטלפון, אח"כ מטלת בית שאומרים לך ש"היא ממש פשוטה. מדובר על כמה שעות בלבד" ואת מגלה שבפועל זה יותר בכיוון של כמה ימים ואת מגישה אותה עם הלשון בחוץ. אח"כ יש ראיון ואז את נופלת ואף אחד לא מספר לך למה. כי מה זה משנה שהשקעת? את רק עוד כוח עבודה במערכת. ועכשיו תכפילו את זה במספר הראיונות שלא עברת

כשאת כבר נכנסת פנימה, את מגלה שיש המון פוליטיקה פנימית. הבוס שלי נגיד מידר אותי מכל הישיבות על המוצר עם מחלקות אחרות. כשביקשתי להשתתף, הוא אמר שזה לא בתחום שלי וממילא לא אוכל לתרום שם. וחבל, כי אם הייתי משתתפת בישיבות, היה לי קשר עם שאר האנשים בחברה, עושה איתם סיעור מוחות ומבינה מה הצורך האמיתי של המשתמשים ולא עובדת חצי שנה על פיצ'ר שרק בסוף התברר שאף אחד לא צריך… ויש המון דוגמאות אחרות לפוליטיקה ארגונית בהייטק שאני שומעת באחת על אחת.

יש גם ציפיה שתקדישי את כל הזמן לעבודה. יש לי חברה שעבדה כל יום משמונה-תשע בבוקר עד שבע בערב כי כולם ראו בסלאק (צ'אט) המשותף מי מחובר והייתה סוג של תחרות סמויה מי עובד יותר זמן. וורק לייף באלאנס בא מצורך אמיתי שקיים בתעשייה, רק שהיום זה הרבה מילים ולא באמת בא לידי ביטוי (ולהשלים שעות בערב זה לא באמת איזון)

הלוואי והיה דיבור כנה ופתוח על ההייטק כי אצלי לפחות, כל הפוסטים ה"אישיים" ברשתות הם על שופוני וסיפורי הצלחה לתפארת מדינת ישראל. אבל בואו, כמה גיבורי וגיבורות על כבר יש בחיים עצמם? ולמה לתת את החוסר לגיטימציה לכאב שיש?

אולי יום אחד יהיה לי אומץ לפתוח מרחב שבו יהיה אפשר לדבר גם על התסכול בהייטק (ביחד עם לא מעט הומור ובדיחות אבא 😉 )

אני אסביר לך

קיבלתי הצעה עסקית לאחרונה די מגניבה והתקשרתי לחברה כדי להתייעץ מה המחיר הנכון בשוק לסוג כזה של שירות. היא אמרה שהיא לא יודעת אבל נתנה עצה מעולה – לשאול בקבוצות פייסבוק. "ככה גם תקבלי את המידע וגם עוד אנשים שרוצים את השירות הזה גם יפנו אליך ותקבלי הצעות מתחרות."

אז פרסמתי ו…נאדה. קיבלתי תשובות של "ובכן, זה תלוי באיכות, בכמות, ובשירות". וואלה, את זה יכולתי להבין כבר לבד.

היו כאלה שהתחילו לענות תשובה וסיימו ב"אם את רוצה עוד פרטים, פני אלי בפרטי" , רק שבפרטי הם בכלל התחילו לשווק לי שירות שלהם. לגיטימי מה אני אומר….

והיה אחד שהתקשר, איתי. לא דיברתי איתו לפחות שנה אבל הוא הזהיר אותי שאסור לי לקחת מחיר נמוך מדי כי הוא חושב על שירות דומה, "אז שלא תצרי רף נמוך מדי". ואז הוא שאול מה שלומי ואני מספרת לו שקשה לי ואני מותשת.

"מה קרה?"

נמאס לי לרדוף אחרי הכל. זוגיות, עבודה, דירה. אני צריכה יציבות

אה, זה מוכר לי. גם אני נאבק בזירות האלה

וואלה? זה קשה

כן, אבל זה לא כזה גדול. כולנו צריכים להתמודד עם זה, מה נראה לך? גם בגילי עדיין אין לי זוגיות, מה, זה נראה לך קל?

אה, אין לך אפילו דירה? חשבתי שאתה כבר מסודר

טוב, נו, היו לי כמה השקעות נדל"ן, אבל..נו… בואי לא נכנס לזה…כולנו צריכים להתמודד בחיים

אוקי (וחושבת לעצמי- מהשיחה הזו כבר לא יצא משהו מועיל)

אז תקשיבי, תני להצעות לבוא אליך ואל תעשי כלום

טוב (ורק הבוקר קלטתי שלא לעשות כלום זו לא בטוח ההצעה הכי טובה..)

טוב, אז תקשיבי למה שאני אומר, סבבה?

אוקי (ובפנים אני !#$#%$&^)

יאללה, אני צריך ללכת. ביי