בגיל 11, אחרי עוד יום שבו אני מסיימת את היום בבכי, הסתכלתי כרגיל לשמיים וחשבתי איפה ההורים ה"אמיתיים" שלי, אלה שבאמת אוהבים אותי. פתחתי את החלון, הסתכלתי למטה וחשבתי עד מתי אני אמשיך לסבול והאם היום סוף סוף אקפוץ וכמה זה יכאב
באותו היום, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם המחשבות האלה. זה או לסיים את זה היום, או להמשיך אבל אין יותר את המחשבה הזו של "אני רוצה למות"
החלטתי לבחור לחיות ומאז, ההחלטה עומדת בעינה. אני לא מעלה בדעתי להתאבד למרות כל הקשיים שיש לי בחיים
השנה, שוב עלו מחשבות של מוות. לא מחשבות שאני רוצה למות (טוב, אולי בתת מודע). סיפרתי פה על חלומות שהיו לי בנוגע למוות ובשנה האחרונה עלתה השאלה- האם למישהו יהיה אכפת ממני אם אמות
החלטתי להיות בתוך המחשבות למשך השנה ולבחון את העניין
ובכן, מזל שזה קרה. גיליתי אנשים נפלאים. ה-BFF פינתה את מקומה לטובת שני גברים שונים שהיום הם החברים הכי טובים שלי- את בן הזכרתי פה בחטף ואנחנו מדברים לפחות פעם-פעמיים בשבוע ונפגשים המון.
את האדם השני, טרם הצגתי פה ולמען האמת אני חוששת שיש סיכוי שיגיע לקרוא את הבלוג (אם הוא עדיין לא פה…) אז אני לא ממש מזכירה אותו. אני רק יכולה לומר שהוא האיש שאיתו אני מרגישה להתייעץ בכל העניינים המקצועיים ולהניח את כל החששות שלי על השולחן בלי שיפוט.
חוץ מזה יצא לי לעזור להרבה מאוד א.נשים השנה וקיבלתי תחושה של משמעות וגם אולי קשרים לעתיד
את השנה אני מסיימת עם התובנה שגם לי יש מקום בעולם הזה. אני גם חושבת שאולי אני צריכה להתחיל לכתוב פוסטים על כל הרגעים הטובים שיש לי בחיים. אני מכירת טובה על כל רגע כזה אבל לא מרגישה צורך לשתף, כי למה לבזבז על זה זמן?..
אני גם פוחדת לצאת פה יהירה – הבחורה שטוב לה ולא מבינה כמה החיים יכולים להיות קשים..אני אצטרך לפצח איך עושים את זה בלי להרגיש תחושת אשמה שטוב לי ושזה מותר
חיים על כוכב אחר 