התמודדות עם הלא נודע

בשבוע האחרון המוח שלי רץ במעגלים. חשבתי שעם תחילת הסמסטר אני אהיה במקום רגוע אחרי שתיכננתי מראש מה יקרה. אבל יודית מתכננת ואלוהים צוחק.

הכל התחיל יום לפני התחלת הסמסטר, כשהמרצה שלה הקורס שלח מייל: הקורס מבוטל. עד היום לא הבנתי למה אבל זה הכניס אותי לסחרור. התכנון המקורי היה ללמוד קצת את אותו קורס בודד ולהתחיל לחפש עבודה. לעשות פרוייקט צד, להשתפשף בטכנולוגיות האחרונות, להבין איך לגשת למרצים ולבקש מהם לעשות אצלם פרוייקט אפילו שאני לא סטודנטית מן המניין.

כשהסתכלתי אילו קורסים אחרים יש במערכת חשכו עיני. כולם מתמטים ומורכבים.

בסמסטר הקודם לקחתי קורס שהיה אמור להיות "קל". הוא דחס 2.5 קורסים מתואר ראשון. כל הסטודנטים בדיוק יצאו מהתואר הראשון והיה להם קל. לי, לעומת זאת, שלא נגעה בחומר שנים ולא זכרה אפילו סימונים בסיסיים, היה קשה. קשה מאוד.

למעשה לדעתי נכשלתי בקורס (הצלחתי לענות במבחן בקושי על 3 מתוך 5 שאלות).

בינתיים יש שני קורסים ששמתי את העין שלי עליהם: תורת המשחקים האלגברית ומערכות דינמיות בביולוגיה.

על המרצה של תורת המשחקים שמעתי שתי דיס-המלצות: שהמבחנים שלו קשים ושהמרצה קורקטי ולא מסביר הרבה. בקורס השני, ראיתי שהוא די פשוט ובפנים קצת נחרדתי שאולי בכלל לא יחשיבו אותו. מלכתחילה חשבתי שאקח קורסים כי יסתכלו עליהם, יראו שיש לי ציונים טובים ואז אולי יקבלו אותי. אבל אם אני לוקחת קורס מפקולטה אחרת, מה זה נחשב?

ואחרי הכישלון של הקורס האחרון בסמסטר אני בכלל מלאה בפקפוק – האם הם בכלל יקבלו אותי עם ציונים כאלה? האם בכלל הכמה קורסים שאני לוקחת זה מה שמשנה ולא הציונים הלא משהו שלי מתואר ראשון? אולי אני צריכה לחתור בכלל למחקר ולנדב את עצמי לשם?

אבל איך?? איך אני חודרת את חומות האגו וההצעה היוצאת דופן מאוד לבוא ולחקור בחינם במעבדה כשאין לי כל רקע?

גם חיפוש העבודה מדשדש. התחלתי רק לפני שבוע אבל גיליתי שאין לי מושג מה מחפשים עכשיו. אחרי סמסטר באקדמיה ועוד חצי שנה של עבודה במקום מפגר טכנולוגית, אין לי מושג מה הטכנולוגיות שיש, על מה שואלים ואיזה פרוייקט צד כדאי לעשות. מרגישה מאוד מבולבלת ושוב הפחד הזה שלא אצליח לצאת מהמעגל הזה. הפתרון היחיד שעולה לי לראש הוא לנסות להתקבל לתואר שני בחו"ל ששם אולי יסתכלו פחות בעין עקומה על ממוצע ה-80 שלי אבל זה יעלה בהמון כסף. בכל החסכון שצברתי עד היום. ואם לא אצליח למצוא אח"כ עבודה, אני מתרסקת על הקרקע. הלוואי ותגיע תקווה