השבוע יצא לי לצאת עם חבורה של אמריקאים וישראלים ופשוט החלטתי לשחרר.
הערב התחיל בפמפום אלכוהול בבית – וודקה, משקאות אנרגיה, וויסקי וגלגול סיגריות וויד להמשך הערב. גנבתי רק שלוק וודקה כי לא רציתי להשתכר עוד לפני שהערב מתחיל. במקביל אחד החברה פורר אבקה כחולה והתחיל לגלגל שטר כדי להסניף את זה.
נחרדתי. לא יצא לי להיות מעולם ליד מסניפים והצבע הזועק הלחיץ אותי שעוד יקרה פה משהו לא טוב… האמריקאים הרגיעו אותי ש"זה רק אדרל. זה כמו ריטלין אבל זה גם ממריץ". נו, עם ההסבר הזה בטוח שסאחית כמוני מיד נרגעה…
ואז יצאנו לבר. בגישה התמימה שלי חשבתי שבר זה המקום האפלולי שיושבים בו עם כוס בירה ומדברים על הצרות שלנו. במציאות זה היה כמעט אותו דבר, רק הפוך 😉 קחו את הסצינות של שירה בציבור עם עינת שרוף בגנקי, החליפו את המוסיקה במוזיקת פופ, תקטינו את המקום, הוסיפו המווון אנשים לסצינה וזה בערך מה שתקבלו.
הצטופפנו אחד ליד השני, רקדנו, זרקו עלינו ניירות טואלט במהלך הלילה (מסתבר שזה ה-דבר עכשיו בברים) והשפריצו עלינו מברז הכיבוי (כי ככה מצננים את האווירה כשחם מדי. מסתבר), שתינו צ'ייסרים והיה כיף להתפרק
באחת וחצי כבר רציתי ללכת הביתה אבל אז אחד האמריקאים אמר "בואו לדירה שלי. נרגע קצת ואז נלך למועדון". טוב, חשבתי לעצמי, החלטתי הערב להשתחרר אז אני אמשיך איתם ואחתוך לפני ההליכה למועדון.
הגענו לדירה דופלקס שהמשפחה של הבחור שוכרת, שהייתה ממש מול הים, עלינו לגג, צחקנו, והחברה פימפמו עוד קצת וודקה. משם המשכנו למועדון. כן, "המשכנו", כולל אני.
נכנסו למועדון והייתי המומה – אורות בצבעי כחול, ירוק, לייזרים אדומים, המון עשן ומוסיקה בפול ווליום. אבל זוכרים שאמרתי שהחלטתי להשתחרר? אז לקחתי נשימה והבנתי שלמרות עודף הגירויים, זה יכול לעבוד בסצינת הלילה (במיוחד שהיה שם קסם שלמרות הדחיסות היה אוויר לכולם). המשכנו לרקוד (או לזוז מצד לצד, למי שלא היה כוח) ובשלוש בבוקר עזבתי.
את הדרך לאוטובוס כבר עשיתי יחפה כי לא הייתי מסוגלת ללכת בנעלים שלחצו עלי
והרגשתי מלכת העולם.
מעולם לא יצא לי לרקוד וממש לצאת, עם כל הריטואלים, עד אור הבוקר. ההחלטה לשחרר, להראות צד אחר שלי למשך לילה אחד הרגישה כמו האאוריקה שלי
חיים על כוכב אחר 