נעבור את החורף הזה ואח״כ נראה

כתבתי פה שאני מתמודדת עם תקופה לא פשוטה. החרדות שלי מלטפות אותי עם כפפות הלבד הארוכות שלהן ואני מנסה להתמודד. שמעתי השבוע הרבה עצות איך מתמודדים עם פחדים והחלטתי לקבץ אותם פה (עם ההערות שלי כי אני פולניה אמיתית 😉 ) ואולי זה יוכל לעזור לעוד מישהי שנמצאת במצב דומה

  1. לא להתרגש מכל כישלון (האמת שאני שונאת את המשפט הזה כי יש בו ביקורת שובינסטית של ״למה את כל כך היסטרית?״)
  2. לקחת כל מבחן כהזדמנות להראות את הידע שלך ולא כמקום שמנסה להכשיל אותך
  3. לזכור שיש עוד אלף דוגמאות נגדיות לסיפורי האימה שאת שומעת (אבל מה לעשות שאצל החברים הקרובים אלי יש באמת סיפורים קשים וכל סיפורי ההצלחה המטאורים הם אצל יחידי סגולה שאני לא מכירה בכלל?..)
  4. לתרגל מדיטציה
  5. לתרגל נשימות
  6. להביט מול מראה ולומר לעצמך שתצליחי (אני לא מצליחה להגיע לשם כי אני חושבת שאם אסתכל על עצמי במראה אתחיל לבכות מהצער של לאן הגעתי)
  7. להתפלל
  8. לבקש מאלוהים שיעזור לך
  9. לזכור שמה שעובד לאחרים לא בטוח יעבוד לך אז את צריכה למצוא מה עובד לך
  10. אולי צריך לעבור קודם שלב של הרבה בכי כדי שאחר כך יהיה אפשר להתחיל לתקן דברים

האמת שאחרי שרשמתי את המגילונת פה, נראה לי שיהיה מצחיק אם יעשו לזה סרט בסגנון של so-low :

בלי תקווה, בלי חלום, בלי עתיד

בחודשים האחרונים צצות אצלי המון מחשבות על המוות. לא על המוות עצמו אלא מה יקרה אחרי שאמות, האם למישהו ישנה שאני לא בחיים ומה אשאיר אחרי בעולם.

לא שיתפתי אנשים במחשבות כי אני מרגישה שיש עלינו לחץ להראות תמיד שהכל בסדר ו״מה פתאום את חושבת בכלל על המוות?״. שהרבה יחשבו שאם אני חושבת על מוות = חושבת על התאבדות אבל מבחינתי אלו שני דברים שונים…

מתחילת שנת הלימודים, התחושה שהתואר הזה לא נגמר ושהשנה הולכת להיות בעיקרה חזרה על קורסים שנכשלתי בהם, כאלה שיש סיכוי שאכשל שוב. זה הכניס אותי להרבה מחשבות על המהות של הדברים שאני עושה. האם אי פעם אסיים את התואר? האם אצליח להתברג בתפקיד שמעניין אותי? האם אצליח להכנס למקום שמפתח טכנולוגיה שתשנה משהו אמיתי בעולם(שזו המטרה שהלכתי ללמוד מדמ״ח) ולא רק נועדה כדי לעשות עוד כסף?

אז המחשבות מטפטפות ולאחרונה זה התחיל להצטבר. במיוחד עכשיו, כשמגיע סוף הסמסטר ויש עומס גדול שמוביל לעומס נפשי

לכן לאחרונה אני לא מגיבה בהרבה בלוגים כי אני מוצפת ולא יכולה להעניק ולהוציא אנרגיה. היום תפסתי את עצמי והבנתי שאני צריכה להתחיל לדבר על זה. התקשרתי לכמה חברים. אף אחד לא ענה

אבל היה צדיק אחד בסדום שטרח לחזור בחזרה וגם היה מוכן להקשיב. אז ישבתי חצי שעה והמחשבות הפכו למילים שטפטפו מתוכי החוצה. עכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב אבל אני יודעת שזה תהליך

 

בדידות, קווים לדמותה

שבוע שעבר הלכתי לפגוש חבר, נקרא לו בן.

בן היה ממצטייני הכיתה והחליט ללכת לעתודה. בן תמיד ידע שהוא רוצה להיות הטופ של הטופ- מהנדס וגם שם הוא הלך על המסלול הכי קשה- הנדסת חשמל. כדי להוסיף פלפל לכל העניין הוא שילב את המסלול עם פיזיקה, כי… למה לא?

אז בן למד וחרש וגם שם הוא הצטיין. הוא הגיע סיים את התואר והגיע לצבא להכשרה נוספת  בחברה אזרחית. בגלל הרקע שלו והציונים שלו ייעדו אותו לתפקיד מקצועי וחשוב והחליטו לשלוח אותו על חשבון הפז״מ לשנה וחצי של הכשרה בשוק האזרחי.

שבוע שעבר פגשתי את בן והאדם שחשבתי שאפגוש, היה שונה ממה שציפיתי.

לבן נותרה שנה וחצי לשירות וחשבתי שהוא כבר מתכנן את העתיד שלו. במקום זה פגשתי אדם שמרגיש בודד ועצוב ועם המון חרטה.

הוא אמר לי שהוא לא בטוח שזה היה צעד נכון ללכת לעתודה, שהוא לא יודע מה יעשה בעתיד ואולי הוא לא מספיק מוכשר לעבוד באזרחות ושנורא חסר לו להיות בזוגיות.
התחלתי לפרק איתו את כל הבעיות האלה

הוא אמר שהוא נמצא במחלקה עם המון גאונים ושהוא לא מרגיש כזה חכם. הוא גם החליף תפקיד כל שנתיים ולכן הוא פוחד שבשוק זה לא יהיה בכלל נסיון. שלא נדבר על זה שהוא היסטרי מזה שהוא לא ירוויח מספיק והוא כבר דן את עצמו לעבוד במשהו שהוא לא אוהב רק בגלל הכסף.

בן גם סיפר לי שהוא רשום לאוקיי קיופיד ותוך חודשיים כבר היו לו 10(!) דייטים. הוא השוויץ בכמה תמונות ששם באתר (כמצטיין מולד, גם פה הוא טרח לקחת צילומים סמי-מקצועיים שבהם הוא נראה טוב) וסיפר לי כמה זה מתיש וכמה הוא פוחד שהוא לא ימצא מישהי שתאהב אותו

פה כבר ניערתי אותו ואמרתי שיש לו כל כך הרבה יכולות שאני לא חושבת שלא תהיה מישהי שלא תרצה אותו. גם אמרתי שעם התארים שיש לו, אני לא חושבת שתהיה בעיה למצוא עבודה באזרחות, במיוחד שיש לו נסיון מהצבא (וגם אם הוא עבר כל שנתיים תפקיד, עדיין 6.5 שנים בצבא לא הולכות ברגל).

הדבר שהדהים אותי זה שחשבתי שבעיות ״קטנות״ כאלה מטרידות רק אנשים שבאמת אין להם שומדבר. לא כאלה עם תעודות שיש להם (כמעט) כל מה שצריך בחיים. גם קלטתי שלהיות בחברה של אנשים ברמה גבוהה יכולה להפיל אותך מורלית. זה העלה בי תהיות האם זה טוב להיות בחברת אנשים שטובים ממך…

אמרתי לבן שלדעתי כדאי לו להתנדב כדי לקבל קצת פרופורציה אבל בעיקר כדי לראות כמה הוא שווה וגם להכיר עוד אנשים על הדרך… בכנות? אני לא יודעת כמה הוא יקפוץ על זה ואני לא רוצה להציק לו אבל בגלל הנטיה שלו להתבודד, אני מפחדת שהתחושות שלו רק יחמירו :/

well, אני צריכה לזכור שאני לא יכולה לתקן את העולם תמיד