סיפרתי לחברותא שיש לי מבחן השבוע עם המרצה המזעזע שנתן לי אפס (סיפרתי עליו פה ופה ) ואמרתי שאני פוחדת מהמבחן לא רק בגלל החומר (ברכו אותי שאצליח בו) אלא גם כי אני מפחדת להתקבל במרצה הזה במבחן.
אני מפחדת שמחשבות שליליות יתחילו להשתלט עלי במבחן. ששוב ארגיש כישלון ואין סיכוי שאצליח. שאקבל נכשל למרות שאני מנסה כל כך חזק.
אני מפחדת שאתחיל לבכות. אני מפחדת שלא אוכל להתרכז במבחן
החברותא הציע להסתכל על הכאב ולבחון אותו, או כדבריו: ״לעשות חשבון נפש״. אז ממה הכאב נובע?
הזלזול העמוק שלו בי. ההסתכלות עלי כ״רק״ סטודנטית של תואר ראשון אבל מצד שני, אולי גם אני הגדלתי את זה והייתי צריכה להתייחס אליו ולכל העניין יותר באדישות (אם יש דבר שאני רוצה ללמוד זה להיות אדישה).
גם הרגשתי שבגלל שהוא עוסק בדיוק בתחום שבו אני רוצה לעבוד כשאהיה גדולה, אולי זה אומר שאין לי מקום שם. שאני יכולה להמשיך לחלום אבל אף פעם לא אהיה מקצועית וזה הבהיל ושיבלל אותי לגמרי.
ולמה זה ממשיך להשפיע עלי? האמת, אני לא בטוחה.
לאותו הקורס שאני ניגשת להבחן בו השבוע כבר לא נכנסתי. לא יכלתי לראות את אותו המרצה והעדפתי לחסוך זמן ובעיקר עצבים וללמוד מסיכומים. זה לימד אותי שמילים יכולות לחדור ולהשאר שם הרבה מאוד זמן וכדאי שאזהר יותר עם המילים שלי (מזל שיש בי רגישות וגם.. ענווה 😉 )
האם אני רוצה להמשיך להיות מושפעת מזה? לפחות את תחושת העלבון אני רוצה לטשטש. אני רוצה להרגיש חזקה גם כשאנשים אחרים רואים אותי כנמלה. שאני ארגיש ביטחון בעצמי גם אם אני נופלת ואזכור שמה שחשוב זה שקמתי וניסיתי שוב. זה עדיין מרגיש לי ריק מתוכן כי אני אביט לצדיים ואראה את אלה שכבר רצים בדרך… אבל בשביל זה החיים – כדי לשנות מסלולים ולהשתפר
). הכל קרה תוך כדי מועדי א׳ ולא ממש היה לי זמן ואנרגיה להתעסק בזה אז אמרתי לעצמי שלפחות פעם אחת הצלחתי להשיג כרטיס לאיזשהו כנס וכשיום אחד בעז״ה תהיה לי עבודה, אוכל (אנשאללה) להשתתף בכמה כנסים שארצה.
חיים על כוכב אחר 