חשבון נפש עם הפחד

סיפרתי לחברותא שיש לי מבחן השבוע עם המרצה המזעזע שנתן לי אפס (סיפרתי עליו פה ופה ) ואמרתי שאני פוחדת מהמבחן לא רק בגלל החומר (ברכו אותי שאצליח בו) אלא גם כי אני מפחדת להתקבל במרצה הזה במבחן.

אני מפחדת שמחשבות שליליות יתחילו להשתלט עלי במבחן. ששוב ארגיש כישלון ואין סיכוי שאצליח. שאקבל נכשל למרות שאני מנסה כל כך חזק.

אני מפחדת שאתחיל לבכות. אני מפחדת שלא אוכל להתרכז במבחן

החברותא הציע להסתכל על הכאב ולבחון אותו, או כדבריו: ״לעשות חשבון נפש״. אז ממה הכאב נובע?

הזלזול העמוק שלו בי. ההסתכלות עלי כ״רק״ סטודנטית של תואר ראשון אבל מצד שני, אולי גם אני הגדלתי את זה והייתי צריכה להתייחס אליו ולכל העניין יותר באדישות (אם יש דבר שאני רוצה ללמוד זה להיות אדישה).

גם הרגשתי שבגלל שהוא עוסק בדיוק בתחום שבו אני רוצה לעבוד כשאהיה גדולה, אולי זה אומר שאין לי מקום שם. שאני יכולה להמשיך לחלום אבל אף פעם לא אהיה מקצועית וזה הבהיל ושיבלל אותי לגמרי.

ולמה זה ממשיך להשפיע עלי? האמת, אני לא בטוחה.

לאותו הקורס שאני ניגשת להבחן בו השבוע כבר לא נכנסתי. לא יכלתי לראות את אותו המרצה והעדפתי לחסוך זמן ובעיקר עצבים וללמוד מסיכומים. זה לימד אותי שמילים יכולות לחדור ולהשאר שם הרבה מאוד זמן וכדאי שאזהר יותר עם המילים שלי (מזל שיש בי רגישות וגם.. ענווה 😉 )

האם אני רוצה להמשיך להיות מושפעת מזה? לפחות את תחושת העלבון אני רוצה לטשטש. אני רוצה להרגיש חזקה גם כשאנשים אחרים רואים אותי כנמלה. שאני ארגיש ביטחון בעצמי גם אם אני נופלת ואזכור שמה שחשוב זה שקמתי וניסיתי שוב. זה עדיין מרגיש לי ריק מתוכן כי אני אביט לצדיים ואראה את אלה שכבר רצים בדרך… אבל בשביל זה החיים – כדי לשנות מסלולים ולהשתפר

ושוב אני ישנה וליבי ער

הולכת לאורך החוף יחד עם חבר מהתיכון והוא מופתע שאני מרגישה לבד

אז את לא ישנה בלילה בגלל תחושת הבדידות?

בדידות פחות מפריעה לי, הודיתי. המחשבות על התואר והקריירה מלחיצות אותי.

מה? אבל את חכמה. אני לא חושב שיש לך בעיה מבחינת ידע. אני חושב שיש לך בעיה מבחינת האופי שלך

אבל אני לא מרגישה חכמה. אני רואה כל כך הרבה אנשים שחושבים שאני חכמה אבל אני פשוט לא מצליחה להבין אותם. אין שום הלימה בין הציונים שלי לתגית של חכמה. אם הייתי באמת חכמה היו לי ציונים טובים, לא?

אין קשר. מבחנים זה משהו אחד וחכמה זה משהו אחר

רציתי להגיד לו – יפה שאתה יכול להרשות לעצמך לומר את זה, מר בחור שעוד מתלונן ש״אולי באמת אני צריך לדאוג כי אף פעם לא באמת חיפשתי עובדה. רק לאחרונה קיבלתי עוד הצעה מדהימה״. זה שהכל הולך לו מצוין- הלימודים בתכנית יוקרתית, העבודה בסטארטאפ מטורף, שיש לו חברה כבר שנה (״אבל אני חושב לעזוב אותה כי אני לא מרגיש את אותו הניצוץ כמו שהיה בינינו כשרק הכרנו״…) וכו׳

אבל מצד שני, אם הוא חושב שמדובר רק בבעיה של אופי ושאני לא מספיק אסרטיבית אז אולי יש תקווה ואפשר לסמן לפחות וי על דבר אחד. אני מניחה שברגע שאני כבר אתקבל למקום עבודה אז הכל יראה לי שטויות אבל עד אז, כל מהמורה קטנה נראית כמו טיפוס על האוורסט.

בכל מוצאי שבת אני חושבת על מה שלא הספקתי, איך לא ישבתי ועשיתי שיעורי בית, כמה עוד יש לי להספיק ואיך לעזאזל אני הולכת להספיק את הר המשימות שיש לי. בכל מוצאי שבת אני נכנסת לביצה שחורה וחושבת לעצמי- אוף, למה אני לא יכולה להיות כמו כולם ופשוט לשבת על התחת וללמוד או יותר נכון- לשבת ותוך שעה כבר להפיק תוצאות. ברור לי שהמחשבה לא ממש ריאלית ולא רק לי לוקח זמן אבל זה שאני לא רואה אנשים אחרים גם מתמודדים עם אותו קושי גורם לי להרגיש כאילו רק אני ״פגומה״. התחושה הזו ממשיכה איתי לכל אורך הדרך ומהווה עלי עול.

הלוואי והייתי יודעת מה הדרך כדי לעוף על עצמך. אפילו אם זה היה לוקח לי שנה, עדיין היה לי מסלול לשיפור עצמי (מצד שני, כנראה שבמקביל הייתי מאבדת הרבה תכונות טובות אחרות שיש לי , משהו שאני לא בטוחה אם הייתי רוצה לוותר עליו)