נכנסתי לרופא ואמרתי לו שלאחרונה אני לא מרגישה משהו ושקצת כואב לי הראש. הוספתי גם שיש מצב שזה נובע מלחץ כי "שמע, אני לא מספיקה לנשום מעודף משימות". הרופא אמר שכנראה באמת מדובר מלחץ אבל רק כדי להיות בטוחים, "בואי נעשה כמה בדיקות דם"
עבר שבוע והרופא התקשר ואמר שאני צריכה לבוא אליו כדי לשמוע את התוצאות. יופי, חשבתי לעצמי, עכשיו אפשר להאשים את כל ההרגשה הרעה בחוסר בברזל ולא בחיים שלי.
אבל לא ציפיתי למה שעמד לקרות
הגעתי לרופא והוא בישר שהבדיקות מצביעות שיש לי סרטן ושצריך לבדוק את זה. ישבתי מולו, המומה, ולא ממש ידעתי מה עושים הלאה. שאלתי מתי מבררים והאם אפשר לברר בימים הקרובים כדי להבין אם מדובר על משהו אגרסיבי. הוא ענה שיקבע לי תור לביופסיה לעוד יומיים.
אני יושבת מולו והמחשבות מתחילות לעלות. מצד אחד – טוב, לפחות הסיוט הזה שנקרא המירוץ להשגת תואר וחוסר תמיכה מההורים סוף סוף נגמר. מצד שני, אין לי כוח עכשיו לסבול מכאבים ומהטיפול.
גם נזכרתי במחשבות פה בבלוג שהעליתי – על שאני חושבת הרבה על המוות. שתכל'ס ידעתי שזה רק עניין של זמן. שבשנה האחרונה חשבתי על מה אשאיר אחרי המוות ושאני יודעת שיהיו חברים שאכפת להם ממני
ואז התעוררתי
אני פוקחת עיניים ורואה שאני שוכבת במיטה שלי. הבנתי שזה רק היה חלום. כל כך הודיתי לגורלי שבינתיים *חמסה חמסה* אין לי סרטן .מצד שני, חשבתי כמה שעצוב שברגע שנודע לי, לא התנהגתי כמו במובן ה"נכון". כמו זה שמראים בסרטים – קודם מודיעים על סרטן, אז החיים שלי חולפים מול העיניים ואז את אמורה לחשוב על מה שלא הספקת. רק חשבתי כמה טוב שזה כבר נגמר ואני לא צריכה להמשיך ולאכזב אנשים ושאין מי שיראה מה שלא בסדר בי
וזה הדליק אצלי נורה. אני חושבת שאני צריכה יותר לחיות את החיים וממש לדרוש מקולות הרקע הביקורתיים להפסיק. שאני הרבה יותר מרק מספרים ותאריכים ושחשוב גם איכות החיים שלי ולא רק ההישגים הכתובים
חיים על כוכב אחר 