קצת אמונה לא תזיק

אתמול נפגשתי עם חבר שלא ראיתי שנתיים. הייתה לנו שיחה של פעם בחצי שנה של עדכונים טכנים אבל לאחרונה הוא עבר לעיר שלי והחלטנו ״לנצל את הרגע״ כמו שאומרים שצעירים 😉

רק שלא ידעתי כמה בסופו של דבר השיחה תהיה חשופה ומלב אל לב

הוא סיפר לי כמה היה לו קשה בשנה האחרונה, שהוא עזב את העבודה כי הרגיש שהוא מוצף בחיים ושהוא חייב הפסק והיום הוא במקום טוב יותר. אחרי שעה שדיברנו הוא החליט לצאת בפני מהארון, מה שתמיד מרגיש לי כמו ״שיט, עוד אופציה שירדה מהפרק״ אבל גם ״וואוו, כנראה שאני משהו מיוחד אם הוא מחליט לצאת בפני״

ואז סיפרתי לו על ההטרדה המינית שעברתי ע״י עובד באוניברסיטה (האמת שעשיתי חיפוש כרגע בבלוג וגיליתי שטרם יצא לי לספר על זה פה. אולי גם זה יבוא). ממש שפכתי וסיפרתי שזה הגיע למצב שלא יכולתי להגיע לפקולטה כי פחדתי שהוא יגע בלי לבקש או יגיד משהו סקסיסטי שלא בא לי לשמוע.

והחבר ישב

הקשיב

והאמין.

הוא לא פקפק, לא שאל ״אבל למה לא עשית x״ ונתן לי תחושה שיש לי מקום לסיפור שלי אפילו אם הוא לא כולל סקס או אונס.

זה פעם ראשונה שממש יצא לי לספר את כל הסיפור למישהו ולא סתם לזרוק משפט פה ומשפט שם. האמת שפעם אחת כן סיפרתי את זה למישהי.

לפני חצי שנה חשבתי ללכת להתלונן על אותו עובד והתקשרתי לסבתא שלי להתייעץ. סבתא שלי שאלה אותי מתי כל זה קרה ועניתי שלפני שנתיים. היא שאלה אם הוא ביצע איזשהו אקט מיני ואמרתי שלא (כי אני לא חושבת שלחבק או להניח עלי יד, בלי לבקש ומבלי שאנחנו חברים, יכול להיחשב לאקט מיני..) ואז היא אמרה שזה מילה שלי מול מילה שלו, שיגידו לי ״אבל למה לא אמרת כלום עד עכשיו?״ ושכנראה ידו תצא על העליונה

וזהו. מאז ניסיתי להמנע מזה

זה היה כל כך מדהים שמישהו מקשיב לי ותומך

הבחור שהציל לי את התחת

היום פגשתי את א׳. יש אנשים שעשו בשבילך משהו קטן בחיים ששינה לך את כל העולם. א׳ היה בנקודת זמן כזו שלולא נקודת ההשקה שלו לחיים שלי, הייתי היום במצב הרבה יותר רע.

חמישה חודשים לפני השחרור שלי, התחלף לי מפקד והיתה לי תחושה שהוא לא יהיה כמו המפקד הקודם, שהיה אגדי (אם כי במבט לאחור אני מבינה שהוא כבר היה עייף מהשירות כשאני הגעתי לבסיס). רק שלא חשבתי כמה רע הולך להיות.

לאט לאט ובשיטתיות, אותו מפקד התחיל למעוך אותי. זה התחיל מזה שהוא נתן לי את התחושה שאי אפשר לסמוך עלי (להזכירכם, היה לי כבר פז״מ של מעל שנה) וזה הסתיים בזה שהוא היה אומר לי שאני אפס. כל יום.

הוא לא נתן לי שום יוזמה וחופש. הפיל עלי את כל המשימות השחורות (והרבה מאוד מהתורניויות שמירה של המחלקה) וכל יום נותן לי את המבט הזה שמבהיר לי שאין לי שום מקום שם, שאני לא עושה שום דבר חשוב.

כעבור חודש כבר לא הייתי מסוגלת לתפקד. הוא היה נכנס למחלקה ואני הייתי מתחילה לבכות ויוצאת מהדלת. כל הסביבה שלי לא ממש ידעה מה עושים במצב כזה (ושוב, בדיעבד אני כועסת שלא נלחמו עלי). המחלקה שלי ראתה ושתקה. הם גם התחילו להאמין שאין בי שום דבר ושאולי עדיף לא להתערב. ניסיתי לערב את המפקד מחלקה והוא לא ממש עשה משהו. הוא זימן את המפקד שלי ואותי לשיחה. אמרתי שהמפקד חושב שאני אפס, המ״מ שאל לתגובה מהמפקד שלי והוא ענה: נו, מה לעשות שאין לה שום דבר מיוחד? שהיא די בסיסית?

כשהבנתי שמהמ״מ לא תגיע הישועה התחלתי להתחנן ממנו שפשוט ישחרר אותי מהמחלקה ויתן לי לשרת במחלקה א. הרי אם אני לא שווה כלום אז למה להחזיק אותי שם? גם לזה לא הסכימו והמשכתי לסבול

בשלב כלשהו החלטתי לעשות עם עצמי שינוי ולהראות לכולם מאיפה משתין הדג. התחלתי לעבוד ברבאק. אפילו קיבלתי פרסים מראש היחידה אבל עדיין המשיכו להתייחס אלי כסמרטוט רצפה.

אז הבנתי שאני חייבת לעשות שירות קבע במקום אחר כדי לתקן את החוויה הזו.

התחלתי לנסות למצוא לגמרי לבד מקום בתוך הגוף הגדול הקרוי צה״ל. בדרך כלל המ״מ שלך או הקצין שמעליך אמור לנווט לך את הדרך ולקשר אותך אבל במקרה שלי, לא הייתה שום תמיכה מאף אחד. לא היה לי מושג למי לפנות ואיך אז ניסיתי לגשש במחלקות שונות, בבסיסים שונים ואפילו ביחידות שונות ולשאול אם יש להם מקום עבורי.

בסוף, מתחת לאף של המ״מ שלי, ניגשתי לראיון ביחידה אחרת. הם התהלבו ממני ממש והבטיחו לי מקום. מה שלא ידעתי זה שהמפקדים באותה יחידה התקשרו למ״מ שלי שליכלך עלי ואמר שאני לא כזו חיילת טובה. במקרה דיברו גם עם א׳ שהיה קצין בבסיס אחר של היחידה והוא שיבח אותי מאוד. אותה המלצה גרמה לאנשים שראיינו אותי לתפקיד החדש להאמין שיש להם משהו טוב ביד ולמצוא לי במיוחד תקן לקבע(והמצאתי בעצם תפקיד חדש באותה יחידה 🙂 )

 

אז אם יוצא לכם לדבר על מישהו, נסו שזה יהיה באופן חיובי (וגם אם יש דברים שליליים, חשבו איך אתם אומרים אותם). יכול להיות שאתם בדיוק האדם שהולך לשנות לו את החיים