סופר אשה

אני נכנסת לבית שלה, היא מחזיקה תינוק אחד ביד, ומדברת בפלאפון כשהיא נותנת הוראות אילו תרופות לתת לפציינט בבי״ח. מהצד אני רואה סלון קצת מבורדק וילדה בת שלוש קופצת על הספה ומבקשת את אמא והילד בן 7 יוצא מהחדר ותוהה למה יש כל כך הרבה רעש. האבא נמצא שם איפשהו ברקע, ספון בתוך המטבח (לא ברור לי מה עשה. כנראה בישל משהו לארוחת ערב)

היא מסיימת את השיחה ואומרת לי: רק עוד רגע, יש לי עוד שתי שיחות לעשות ואז אני נוכל לשבת. אני מתיישבת על הספה ומנסה לשעשע את הילדה בת שלוש כדי לעזור לה קצת עם ההצקות והרעש ממנה. הקטנה שולפת את השמלה ומתחיל לשחק עם התחתונים. פה אני כבר לא ממש יודעת מה לעשות ועוברת אסטרטגיה- ״אז מי הגננת שלך?״

האמא חוזרת ואומרת, שניה, אני כבר באה

הילדה בת השלוש בשלב הזה כבר מסרבת לדבר איתי ואני יושבת ומחכה

האמא חוזרת ואנחנו עושות חזרה על כמה קטעים שאנחנו צריכות להציג לקראת פורים. אנחנו מסיימות ואז היא מסיימת ב״טוב. נתראה בפורים״.

אני יוצאת מהדירה שלה וחושבת לעצמי- וואוו, איזה סופר אמא. גם מוקפת בזאטוטים, גם מנהלת קריירה מפוארת כרופאה וגם פעילה בקהילה ומשתתפת בהצגה של השכונה בפורים.

ואז עולה מחשבה- רגע, איפה הבעל שלה? למה היא צריכה להיות שם לבד? יפה שהיום מצפים מהנשים לא רק להיות אמהות וגם לעבוד אבל בפועל זה לא שמהגברים דורשים יותר אז על הכתפיים של האישה יש רק יותר מטלות ומצפים ממנה לג׳נגל ככה ב״אלגנטיות״ בין הכל…