I kissed a girl and I liked it

הימים האחרונים די מחורבנים מבחינתי. אני רק מתחילה לעבד את נסיון ההתאבדות של אח שלי ולשתף חברים קרובים. בכל פעם שאני מדברת על זה, אני מרגישה שהעיבוד נעשה יותר מוחשי וזה הופך לקשה יותר. יש לי בנוסף לחץ גדול בתקופה האחרונה של הגשת מטלות בית לראיונות עבודה (זה הטרנד החדש. זכר יציאת מצרים זה ממש כאן) והכל מתערבב ומציף.

לאורך פסח יצא שהייתי הרבה בבית של ההורים והעצבים של אמא שלי יצאו עלי, זו שכרגיל אפשר להוציא עליה את כל הפח זבל ולא תעשה דבר. אז הרגשתי ממש גרוע לשמוע שאני לא מוצלחת ובמקביל לג'נגל בין אלף הכדורים שיש לי בחיים…

מזל שלכל פסח יש את מוצאי פסח ובמוצא"ש הלכתי למסיבת רווקים/ו, שבפועל רובם הסתברו כיצורים (כולל אחד שדחף אותי באמצע שאני במעגל ומדברת עם כמה אנשים כי "תעשי מקום. גם אני רוצה להכנס". מההלם פשוט הלכתי ולא אמרתי דבר)

anyway, יצא שבאותו ערב דיברתי עם חברה ושיתפתי אותה בתקופה המגעילה שעוברת עלי.

ואז, משום מקום, אתמול בערב חלמתי שהייתי בחדר של אחת הבחורות שראיתי במסיבה. ישבתי על המיטה שלה שהייתה מול הדלת, הייתי חשופת חזה והרגשתי נהדר עם עצמי. היא ישבה על כסא ליד שולחן בפינה ודיברנו על החיים. תוך כדי החלטתי לשכב על הגב ולהרגיש את הרגע הנהדר הזה. פתאום היא באה אלי, הורידה חולצה והתחילה לנשק אותי. הייתי מופתעת אבל זה לא היה אגרסיבי והאמת שהיה כיף. היא הכניסה את הלשון שלה אלי והופתעתי שמישהי יכולה להמשך אלי ככה. רק שפתאם קלטתי שמשהו לא נכון בנשיקה. ניסיתי לחשוב מה קורה והבנתי שכל הלשון שלה בתוך הפה שלי ושזה מוזר.

נזכרתי שצריך לנשק את השפה ולא סתם להכניס את כל הלשון ואז התעוררתי.

ניסיתי להירדם ולחזור לאותה נקודה כדי להגיע לחלק הכיפי באמת אבל לא הצלחתי. כנראה שאני עדיין לא מספיק מוכנה לזה נפשית אבל זה מבחינתי נקודת פתיחה מעולה להבין שגם הנפש מאותת שזה בסדר גמור להנות מסקס. סקס שמגיע בהפתעה בלי שום קשר שנבנה לפני כן.

התעוררתי עם תחושה נהדרת שיכול להיות שיש מישהי או מישהו שיכולים פשוט להמשך אלי פיזית. ושאפשר לעשות דברים פיזים כיפים ביחד 😉

זו פעם ראשונה השנה שאני חולמת שמישהו מנשק אותי, אז כשזה הגיע מבחורה זה קצת בלבל אותי ולא הבנתי מאיפה זה מגיע. אני אמנם בי (ביסקסואלית), אבל בכנות, לא יצא לי לחשוב על בנות בשנים האחרונות. גם בפורנו שאני רואה, אם אני כבר קורה, אני לא מתחברת שם לסקס של לסביות. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע פתאום אבל אולי איפשהו בפנים זה פחות מאיים עלי(?) או שיכול להיות שזו סתם פנטזיה שצצה פתאום

אגב, אותה בחורה בחלום היא בכלל לא הטייפ שלי במציאות. היא הייתה דקיקה ואני מעדיפה אותן שמנמנות (יכול להיות שזה גם נובע איפשהו מהסטיגמה שיש לי בראש שהן הרבה יותר רגישות ועם עושר של רגשות). אז בהחלט מוזר שדווקא היא הופיעה. מצד שני, היא הביאה למפגש אוכל ממש טעים אז יכול להיות שהבטן פה בכל זאת הכריעה

רגל אחת בקבר

אני יושבת בזום לעבור על חומר הלימודים עם הבחור שאני משתוקקת לצאת איתו לדייט ופתאום הוא זורק לאוויר-

את יודעת, אני ממש מבואס שבתואר יש רק סטודנטיות מבוגרות

מה הכוונה מבוגרות? אני שואלת

נו, כאלה בנות 26. מבוגרות

נופלת לי הלסת מהמחשבה שאם הוא ידע בת כמה אני, הוא יהיה בטוח שאני ממש זקנה ושואלת: ולמה זה משנה?

כי את יודעת, אני באתי לתואר גם כדי להכיר בנות ונראה לי מוזר שאף אחת לא בגיל שלי, 21.

פה כבר אני המומה מכמה שהוא צעיר אבל ממשיכה לשאול: וגיל זה פקטור מבחינתך?

כן. אני מאמין שהפרש מעל שנה-שנתיים זה יותר מדי בשביל יצירת קשר.

אתה יודע, גם אני חשבתי כמוך. רק שהבנתי שאין לזה אחיזה במציאות. מהסתכלות על חברים אני רואה שזה פחות חשוב ומה שמשנה זה מסגרת משותפת

נו אבל מבחינה סטטיסטית יש סיכוי לקשר רק אם פער הגילאים קטן.

אני לא מכירה נתונים כאלה. אם אתה שואל אותי, זה רק תירוץ למה קשר לא יכול לעבוד. בעיני הדבר שיותר חשוב הוא הבנאדם עצמו

למה את מתכוונת?

פה אני מתחילה להיות מובכת כי אני חושבת עליו ומגמגמת- אתה יודע, הרבה יותר קשה למצוא אדם טוב, עם טוב לב. הגיל הוא עוד גורם אבל הוא ממש לא העיקר ואם אתה כבר מוצא מישהו כזה, כדאי לנסות לפני שפוסלים מיד על גיל

ואז הוא התחיל לחפור לי על שאהבה זה דבר סטטיסטי וקשר גם בעצם בנוי מדברים סטטיסטים (בלי להביא שום נתונים…) אבל פחות הקשבתי כי הבנתי שהבנאדם כנראה לא יהיה מוכן לשמוע אפילו על לצאת לדייט איתי

בסוף זרקתי לו- רק שתדע שההצעה שלי להפגש ולהכיר עדיין בתוקף

אה בטח, הוא ענה, גם אני אשמח להכיר.

אח"כ דיברתי עם ידידה מהקורס והבנתי ממנה שהבחור בכלל לא קלט שאני מזמינה אותו לדייט. שמבחינתו לצאת לבירה ולהכיר זה as is אבל שהוא הסביר לה שהוא מוכן לצאת רק עם בנות שהן עד שנה גדולות ממנו.

בינתיים אני בהתלבטות אם לנער אותו לחלוטין מהלב שלי או לחכות עוד קצת…

עזרה בדרך

הדייט בוטל נדחה למועד לא ידוע והנה מה שקרה-

באותו בוקר אני שומעת שאמא שלי בדרך למיון. לא הבנתי מה קרה וניסיתי לחייג אליה אבל כל פעם היא ניתקה. פה כבר נדלקה נורת אזהרה. התקשרתי לאבא שלי והוא אמר שהוא לא יכול לדבר אבל שאחי הקטן בלע המון כדורים, הזמינו לו אמבולנס והוא בדרך לבית חולים.

הראש שלי התחיל להתערבל. זה בא די משום מקום.

לאח שלי יש דיכאון והוא מטופל קלינית כבר כמה שנים. דווקא בתקופה האחרונה נראה היה שהוא פורח – הוא יצא מהבית ועבר למעונות, התחיל ללמוד תואר ואפילו התחיל עבודה שהוא מחבב בטיפול בבע"ח. מה קרה שפתאום הוא אולי ניסה להתאבד? מצד שני, אני גם יודעת שלפעמים בדיכאון אתה יכול לא לחשוב ולרצות לעשות סטופ על העולם. אז אולי זה מה שקרה?

לאורך היום אני מקבלת את העדכונים בטפטופים.

הוא בטיפול נמרץ

הוא עובר שטיפת קיבה

הוא עדיין בטיפול נמרץ

אמא שלי ראתה חבילות ריקות של כדורים על השולחן שלו

לא יודעים מה קרה בדיוק והוא אומר שהוא לא זוכר

הם מקוים שהוא ישתחרר עד מחר (ספוילר: עד היום הוא לא השתחרר)

ואני מרגישה כל כך מבולבלת. בלו"ז שלי, באותו יום הייתי אמורה לשבת על מבחן בית להגשה אבל אני לא מסוגלת לשבת ולהתרכז. אני מתקשרת לחבר והוא אומר לי- ברור שאת לא מסוגלת לשבת. את עוברת טלטלה. אני מספרת לו שאני מרגישה אשמה שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר פרודקטיבי והוא אומר שבמצב הנוכחי, אין הרבה שאני יכולה לעשות כדי לעזור לאחי ושאולי הדבר הכי טוב יהיה לצאת לסיבוב התאווררות בשכונה.

ומה בנוגע לדייט? מצד אחד אני נורא רוצה להפגש כבר עם הבחור. מצד שני, באותו ערב הייתי אמורה לארח כמה חברים לארוחת ערב ולא ראיתי איך אני יכולה במצב הנתון לתת אנרגיות לשני אירועים שונים. אולי גם באיזשהו מקום הרגשתי אשמה שאני יוצאת לדייט ומתרגשת כשאח שלי שוכב בטיפול נמרץ. ברור לי עכשיו שאין קשר, אבל אז הייתי בסחרחורת ולא חושבת ממש בהיגיון קר…

רציתי להזיז לשבוע לאחר מכן אבל לבחור יש קורס מטעם הצבא כל השבוע אז בינתיים אין מועד חלופי. מקווה שלא פיספסנו את המומנטום והפרפרים ימשיכו להיות שם אצלי

ומה קורה עם אח שלי? כמה ימים אח"כ הוא יצא מהמיון למחלקה פנימית ואמור להשתחרר בקרוב. עכשיו ההורים שלי צריכים להבין מה עושים מפה. הפסיכיאטר רוצה לשלוח אותו לגהה, אח שלי לא מוכן לשמוע על זה ואני מקווה שימצא פתרון שיהיה טוב לכל הצדדים

שיט, נראה לי שאני מתאהבת

בשבוע הראשון לקורס שלי בתואר השני, אחד הבחורים שאל בקבוצת הוואטספ אם מישהו רוצה לעבור על החומר יחד. ברור שמיד קפצתי על המציאה ועניתי לו שאשמח. הוא אמר שיעדכן אותי ובהמשך באמת נוצרה קבוצת למידה וקבענו להפגש בזום. הוא רצה להקליט את המפגשים ואפילו ביקש רשות מראש ועניתי בכנות שלי פחות להיו מוקלטת כשאני לא מכירה את האנשים ולא רוצה שכל השאלות ה"טיפשיות" שלי יופצו הלאה. הוא אמר שמבחינתו הוא מוכן לחתוך אח"כ את השאלות שלי אבל "אני מעדיף לא להקליט אם זה מפריע לך אפילו קצת"

עניתי שלפחות לפעם הראשונה, זה פחות מתאים לי אבל להמשך אפשר לראות. וזה מה שהוא ענה: "100%. בלי לחץ בכלל. נעשה מה שמרגיש לך נח גם בפעמים הבאות, לא משנה לא משנה באיזו הרצאה נהיה"

בשיחת הזום הוא היה כל כך מתחשב והקפיד לתת מקום שווה לכולם. הוא אפילו שם לב שאחת מהמשתתפות כמעט לא אמרה כלום ופנה אליה כדי לשאול אם הכל בסדר והיא תרצה להוסיף משהו. הרגישות שלו הדהימה אותי – כמה אנחנו רואים בקרב ישראלים הבעת רגישות לסביבה? ועוד בקרב גברים?? אז החלטתי לשלוח לו הודעת וואטספ וכתבתי שהרגישות שלו מקסימה בעיני ולא מובנת מאליה.

הוא הודה לי והוא אמר שנשמע שאני בחורה מעניינת ושישמח לדבר איתי בהמשך. החלטתי לאזור אומץ ולהזמין אותו לדייט לבירה. הוא אמר שהוא עדיין לא מחוסן ותקע ברקס. לי האמת לא שינה, הרי ממילא כולנו עם מסיכות ואני בכלל מחוסנת, אבל הרגשתי שלו זה חשוב אז ביקשתי שיעדכן אותי כשיחוסן וקיוויתי שלא מדובר בתירוץ כדי לומר לי שהוא פחות בקטע.

מפה לשם, המשכנו לדבר לאורך השבועות ובאחת הפעמים זרקתי בדיחה לאוויר. רק שאז הסתבר לי שהבחור לא קולט בדיחות. הוא אספרגרי, או בלשון התקנית היום- על הרצף האוטיסטי.

ואם זה לא מספיק, הבחור גאון- הוא התחיל תואר ראשון בגיל 16, סיים אותו כעבור 3 שנים וכיום משרת בקבע כמתכנת. אה, והוא קטן ממני. בשבע שנים.

לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי האם משהו מכל זה באמת מפריע לי וצריך לקחת צעד אחורה.

זה שהוא על הרצף, לא באמת אומר לי כלום. התקשורת בינינו בהודעות עובדת ואני לא מרגישה שאוכל להעריך את זה עד שאפגוש אותו במציאות. מה גם שהתקשורת הישירה בינינו, בלי רמזים מיותרים או מריחות, שובות את ליבי. מה שכן, זה שהוא כ"כ קטן ממני זה פקטור. ולמען האמת מה שמרתיע אותי שהוא לא ירצה להיות איתי בגלל שאני כ"כ "זקנה" ברגע שיבין את זה…

החלטתי לזרום ולראות מה יקרה.

מאז בכל פעם שאני זורקת בדיחה אני כותבת לידה טריגר: בדיחה! מה שמשעשע אותי וגורם לו להגיב ב"חחח"

שבוע שעבר הוא הודיע לי שהוא מחוסן ומחר יש לי איתו דייט. האמת שהלב שלי מפרפר מהתרגשות ואני ממש מקווה שיהיה טוב

איך נראה עוני

אני מגיעה להתנדבות השבועית באריזת חבילות למשפחות נזקקות ("אל תגידי נזקק", יטיחו בי בארגון, "תגידי נתמך") והפעם צריך אותי בחלוקת ירקות לכל הארגזים. אני מתחילה עם 20 קילוגרמים של שומרים ודואגת לשים שומר אחד בכל ארגז. אני עוברת לירק הבא ורואה זוקיני צהוב ויפיפה. אני זורקת לחבר להתנדבות- "וואוו, איזה כיף למשפחות שהן מקבלות כאלה ירקות. אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות זוקיני" והוא צוחק

ופתאום אני מרגישה שזה נופל עלי – רגע, אם אני עוקבת אחרי כל הוצאה שלי וקונה רק מה שהכרחי אני נחשבת לעניה? ואם אני צריכה סיבה מיוחדת כדי לקנות פירות או אפילו ירקות שהן לא עגבניה, מלפפון וגזר?

טכנית אני יכולה לקנות קישוא, יש לי חיסכון גדול בצד, יש לי כסף בעו"ש אבל אני גם יודעת שהמחיר שלו הוא פי שניים ממלפפון ולטווח הרחוק כדאי לי להשאיר את הכסף הזה לדברים חשובים יותר. נופלת עלי המחשבה העגמומית של האם זה ישתנה בהמשך ואקנה בכיף גם ירקות שפשוט בא לי? בכל פעם שאני עוברת במעדניה בסופר, אני מרגישה קווץ' בלב שיש לי מגוון מצומצם שממנו אני יכולה לקנות גבינה, אלה שהן עד שישה שקלים למאה גרם.

בהמשך המשמרת אני אורזת את כל המשלוחים ומתחילה לשנע אותם למשפחות. ואז אני מבינה שיש עניה ויש עניה.

אני מגיעה לאיזור תעשיה, מוסכים מכל עבר ואני מחפשת את הבית של האישה שאמורה להגיע אליה חבילה. אני מוצאת בין המוסכים צריפון קטן שכאילו השתחל לאיזור לא שלו ומשאירה שם ארגז לקשישה מבריה"מ שגרה בו. אני ממשיכה לבית הבא ומגיעה לבניין מוזנח ועולה שתי קומות ברגל עם האריזה הכבדה בידיים. אני דופקת בדלת ופותחת לי אישה שחורה והבן הקטן שלה מציץ מאחורה מחופש לשוטר. המפגש האינטימי הזה קשה לשני הצדדים ואני לא רוצה להראות שום רגשי רחמים אז אני מאחלת פורים שמח, לא בטוחה אם בכלל זו הברכה הנכונה, ויוצאת משם מהר. אני ממשיכה הלאה לעוד בניין ורואה שני אחים בני 5 ו-7 מסתכלים דרך החלון החוצה ושואלים אם הבאנו להם משהו. אני שואלת איזו דירה הם והם עונים ביחד באושר: דירה 8!

אני עונה בעצב שאנחנו לדירה 4 ואני נכנסת עם הארגז פנימה לבניין ומוסרת את הארגז. שני האחים יורדים מטה במדרגות ושואלים אותי "נו, אז יש לנו משהו? אולי בטעות שכחתם משהו בשבילנו באוטו?" ולכי תסבירי להם שהכל מדוד וספור. אז אנחנו שואלות מה הטלפון של אמא שלהם ומעבירות אותו הלאה להנהלה.

בהמשך היום אקבל מענה של "אין לנו תקציבים כעת לעוד משפחות"

ואתה לא יודע במה לבחור

אני יוצאת לרוץ והדמעות מתחילות לשטוף אותי. אני נותנת להן לצאת וחושבת לעצמי שממילא עכשיו ערב וקורונה אז אף אחד לא באמת ישים לב.

תוך כדי, אני מבינה שהמתח שאני חיה בו בשבועות האחרונים אולי לא נראה בחוץ, אבל פנימה, הגוף בהחלט חווה טלטלה. אני מתחילה אוטוטו קורס ראשן של תואר שני במדעי המחשב. נרשמתי לקורס בודד ולא למסלול מלא של תואר כי זה גדול עלי, בעיקר נפשית, אחרי הסבל שעברתי בתואר הראשון.

חוץ מזה, לפני כמה שבועות דיברתי עם חבר והוא שאל אותי אם ארצה להרשם לבוטקאמפ (קורס הכשרה) אצלו בחברה לתחום הדאטה סיינס. מדובר על קורס של 9 שעות ביום, בכל יום חול בשבוע למשך חודשיים. בלי לחשוב על זה הרבה, השבתי בחיוב ושכחתי מזה. אלא שמהרגע שאת רשומה במערכת, הרכבת יוצאת לדרך.

ראיון ראשוני לבוטקאמפ עבר בהצלחה ולאחריו שלחו לי שאלות הכנה למבחן בית. השאלות נגעו לקורסים שעסקתי בהם לפני שנתיים ובקושי זכרתי. בנוסף היו שם נושאים שעוסקים באלמנטים של פיתוח תוכנה שלא יצא לי להכיר ונכנסתי ללחץ. הרגשתי טיפשה ושאלתי את עצמי איך כל שאר המועמדים בטח יודעים את השאלות האלה ורק לי לוקח יום שלם לפתור שאלה, כשבפועל מוקצבת לה שעה בלבד.

קורס ההכשרה נופל באותו זמן של הקורס באוניברסיטה והמחשבות של איך משלבים קורס אינטנסיבי יחד עם אחד הקורסים הקשים שיש בתואר שני רדפו אותי. ניסיתי להדחיק ולומר לעצמי שיהיה בסדר אבל פנימה הלחץ התגבר ככל שמועד הקורס מתקרב ובריצה הוא נשטף החוצה

היום הבנתי שאת הבחינה לבוטקאמפ אני כבר לא הולכת לעשות. אני גם צריכה יותר זמן להתכונן אליה וגם כדאי לחכות למועד הבא שבו יפתח (שיקרה כחודש לאחר סיום קורס התואר השני) ולהשיג את המקסימום מכל אחד מהם. האם באמת בסוף אעשה את הבוטקאמפ ואני לא סתם דוחה אותו? מקווה שכן. אבל להתחיל לימודים, בתקופת הקורונה, נשמע מסובך. אז להוסיף משהו הרבה יותר מסובך, על פניו נראה לי מזוכיסטי ויאמלל אותי.

אגב, אני לא מאמינה שאני מתחילה תואר שני. הקורונה הזו גורמת לי לעשות דברים שבחיים לא חשבתי שאשקול. אולי היא אפילו תגרום לי לעשות דברים אחרים שטרם יצא לי לעשות (bring it on!)

כשהנקודות מתחברות לקו

חברה הזמינה אותי לרוץ איתה. אמרתי לה שכרגע אני לא ממש בכושר ונראה לי שאפשר להחליף את הריצה עם הליכה וספרינטים מדי פעם. בסוף התפשרנו על…יוגה. כן, גם אני לא הבנתי איך הגענו לשם וניסיתי להאבק עם "אבל אני לא גמישה בכללללל" שלא עזר כי "זו יוגה ממש פשוטה. שעה של מתיחות והרבה נשימות ומדיטציה תוך כדי".

אני מגיעה בערב לדירה שלה, הרוגה מעייפות, ומקווה שהיוגה תהיה זריזה. אנחנו מתחילות לפטפט ואני שואלת אותה תוך כדי איפה החבר שלה והיא עונה שבפגישה. "פגישה בתשע בלילה??", אני שואלת, "בטח הוא מוכר סמים", אני אומרת בצחוק."כן, בערך", היא צוחקת.

אנחנו ממשיכות לפטפט ומשלימות פערים – אני מספרת לה על ההתנדבות שלי והיא מספרת לי על חיפוש אחרי בית כנסת ליברלי בשכונה שלה. אני קולטת שכבר עברה חצי שעה ולכן עוצרת ואומרת, רגע קבענו ליוגה, לא?

היא מתחילה להסביר על היוגה ובדיוק נכנס החבר. אנחנו מספרות לו שצחקנו עליו והוא אומר לי שבאמת היה במשהו שקשור לסמים. הוא הלך לפגישה של NA- מכורים אנונימיים. ואז השיחה משנה כיוון ואני שופכת על החברה הכי טובה שאיבדתי בגלל שהיא נכנסה לסמים. אותה חברה המומה שאני מכירה את הסיטואציה כי היא לא שיתפה בכך כמעט אף אחד ואנחנו משתפות חוויות של מה זה אומר לגלות שאדם יקר לך משתמש בסמים ואיך מתמודדים מול זה.

בגלל שהחבר נמצא שם, הוא משתף מנקודת המבט שלו ומסביר שתוך כדי אתה עוסק רק בהשגת מנה ובתפקוד מינימלי כדי להמשיך לחיות אבל אין לך כוח להכנס עמוק מדי לתוך קשר.

זו הייתה אחת השיחות המשמעותיות שהיו לי השנה. ממש הרגשתי חוויה תרפויטית של חופש בדיבור על הנושא, שאני כמעט ולא מדברת עליו עם חברים כדי לשמור על הפרטיות של אותה חברה. זה היה מרענן וחשוב לשמוע ממכור לשעבר (או איך שהוא קרא לעצמו- מכור נקי) מה קורה מהצד שלהם בפתיחות וכנות. להבין שזה לא קשור אלי ושעד שלא נהיה שם, יהיה לנו קשה מאוד להבין. הוא גם הסביר לי על מסגרות טיפוליות שונות שיש ופתאום הנקודות השונות שאותה חברה הסתירה או טשטשה התחברו אצלי לתמונה שלמה.

אני בנתק ממנה כבר שנה אבל באמת מקוה לחזור לקשר. אני מחכה לה שתתחזק ותיצור קשר. לפעמים דברים לא תלויים בנו וצריך לחכות מהצד בלי שיש לך יכולת השפעה…

משאלה אחת ימינה

אני נכנסת לגינה ומתיישבת ב"מעגל כתיבה". חשבתי שמדובר על כתיבה חופשית על נושא כלשהו והתברר לי שמדובר על סשן טיפולי בכתיבה. אני מרגישה שרומאיתי ואין לי כוח להתעמק בשום דבר, במיוחד לא בשמונה בבוקר. אז אני כותבת כמה קטעים ציניים אבל בין לבין, אני גם נכנסת פנימה וחושבת על השאלות.

אחת מהן הייתה "מה אתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה" ואני כותבת לעצמי- חוץ מכמה שיותר כסף, אני רוצה בן או בת זוג לתמיכה. הקורונה הזו נתנה לי סטירה לפרצוף עם כמה שחברים ותמיכה זה חשוב לי. אף פעם לא היה לי בנזוג והאמת שזה מפחיד אותי נורא. אני מפחדת שאכנס למערכת יחסים שתגביל אותי ולא אדע איך לצאת ממנה.

אני גם מבינה שאני ממש רוצה להתחיל לשכב עם אנשים אבל גם פה אני כל כך נבוכה. למה שמישהו בכלל יסתכל לכיוון מישהי שעוד מעט בת 30 ומעולם לא שכבה. "מה לא בסדר בה??", אני כבר בטוחה שיחשבו עלי, "והיא גם כל כך לא מנוסה. איזה סקס גרוע". המחשבות האלה מכניסות אותי ללופ מסוכן של חרדה כי אני כן רוצה לשבור את המעגל ולהתחיל להתנסות אבל שוב, אני פוחדת.

אני בנאדם שיחסית פתוח עם הנושא של מיניות ולא חושבת שמיניות זה דבר שלילי. אבל עד עכשיו, זה פחות הפריע לי שהמיניות אצלי בעיקר באה מעצמי, אם זה דרך לימוד והעמקה (יש יוטיוברים, או ליתר דיוק בעיקר יוטיובריות, נהדרות שמעבירות ידע בצורה עניינית ומרתקת), חקר הגוף או אוננות. אני נורא רוצה לחוות משהו עם עוד מישהו או מישהי. לפחות מבחוץ, מרגיש שיש בחוויה הזו משהו שלם יותר.

2021, אני כל כך מקווה שתהיי שנה מלאה בסקס וחוויות נהדרות. נראה לי שהכי מגיע לי שנה כזו אחרי 2020 שהרגישה לי כמו תקיעות במקום