בפגישה השניה עם הפסיכולוגית, אמרתי לה שהאמירה שלה, בפעם הראשונה שהיא פוגשת אותי, שיש לי PTSD טילטלה אותי והייתי צריכה לעבד אותה עם חברים (שנעו בין התגובות של "אז מה" ל"אוקי. יש לך עכשיו הגדרה ואפשר להתחיל את הדרך למצוא ריפוי מפה"). היא עשתה לי קטע לי חביב של גזלייטינג – את בטוחה שאמרתי את זה? את מפרשת אותי שונה ממה שהתכוונתי (קצת קשה כשאלה ממש היו המילים שלה) ו"רק אמרתי שזה שהיו לך פלשבקים דומה למה שיש ב-PTSD. אי אפשר לאבחן אותך ע"ס פעם אחת ואני לא בטוחה שזה מה שיש לך"
אז הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על אותה מטפלת והחלטתי לחתוך.
ומאז המצב שלי לא נעשה טוב יותר. אני שוקעת בייאוש והרבה עצב.
החדשות על מה שקורה בארץ מעציבות אותי ולא נותנות לי תקווה. אני רואה חברים שעוזבים את הארץ ומקנאה שאינני יכולה גם לברוח מפה. המדינה היקרה שלי הופכת ליותר ויותר קיצונית, אלימה ומלאת שנאה ואני לא רואה איך המצב משתפר בקרוב (אני חושבת שבגלל הדמוגרפיה שמשתנה ובפועל קובעת מציאות, לא נראה בעתיד דמוקרטיה פתוחה וליברלית).
החזרה לבית וחיפוש דירה מתישים אותי. כל יום ראשון נפתח במבול מאמא שלי ששוטף אותי כמה שאני גרועה, לא מסוגלת להיות עצמאית (שזה אבסורד לאור העובדה שאני ממנת את עצמי אפילו כשאני בבית. אשכרה קניתי מזרן חדש בכמעט אלף שקל כי זה שיש רקוב) ולמה אני בכלל מבקשת עזרה מאח שלי (להקפיץ אותי 10 דקות לרכבת, כן?). זה מוריד לי את הביטחון וכואב לי שאין לי אמא שמסוגלת לראות את הטוב שבי ולרצות לעזור לי לצמוח מעלה.
חיפוש העבודה תקוע וזה בגלל הסיבה המצחיקה שאין לי מספיק נסיון. אבל איך יוצרים נסיון אם אף אחד לא רוצה לתת לך?
ישבתי עם מישהו שאמור להיות מנטור לחיפוש עבודה שבוע שעבר והוא אמר שקשה לו לראות אותי מיואשת. זה רק תסכל אותי יותר וכמעט שבר אותי שם. עצב זה לא משהו שאפשר לשבור בן רגע והלוואי והיה מישהו בחיים שלי שהיה נמצא שם לתמוך ולומר לי "אני איתך. גם כשקשה"
בינתיים אני מנסה למצוא דרך החוצה וזה נורא קשה. המון מחשבות של "מה אם" ו"איך אפשר" צצות ואני מקווה שאצליח למצוא משהו שבאמת יעבוד ויעזור
חיים על כוכב אחר 