האישה בוערת

אתה מצליח להבעיר אותי בכל שבוע מחדש. בכל פעם שאני מגיעה, אני צופה למלחמה. ואף פעם לא מתאכזבת. אנחנו מתחילים לדבר, צוחקים קצת ומהר מאוד אני אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניך והמצב מסלים. אני מנסה לשלוט על הטון, מנמיכה את הלהבה שלי בתקווה שתנמיך את הלהבה שלך אבל בפועל זה לא עובד ואתה רק נעשה יותר אימפולסיבי.

ומשם אני מנסה לומר שאתה לא מבין אותי ואז אתה נותן דוגמה כדי להוכיח אותי ואני נגררת לתוך הדיון הזה כשבסופו אני מבינה שאין קשר בין הדוגמה למה שאמרתי והתכוונתי. ושוב אתה מנסה להביא דוגמה אחרת ואני כבר לא רוצה להכנס לשם פנימה. אני אומרת לא ואתה נעלב ואומר שאני לא מבינה אותך. אתה ממשיך לדבר ופוגע בי במקומות שהכי כואב לי בהם. וברור שלא תדע בדיוק כמה זה פוגע כי אני לא מעזה לדבר עליהם שמא גם אותן תנצל כנקודות תורפה בשיח ועוד תאשים אותי בבורות. על הקושי והכאב שלי.

לפני שבוע הבנתי שזה גדול עלי ואני מוכנה לאבד נקודות בתרגיל מאשר בתקשורת איתך וישבנו לשיחה. אמרתי לך כמה חשובה לי תקשורת פתוחה ומכבדת וראיתי שאתה לא ממש מבין. בכל זאת אמרת שתנסה.

היום שוב נפגעתי. לא הרגשתי בשיחה שבכלל חשוב לך לשמור על המקום שלי אצלך. אני חותכת את השיחה אחרי שאנחנו כבר מלופפים בתוך הריב, בשתיקה מהדהדת ועם כעס גדול שלוקח לי לפחות חצי שעה להרגיע.

אני באמת לא יודעת מה לעשות איתך עוז. יש גבול כמה צ'אנסים בחורה יכולה לתת אבל אני מפחדת שאחרת לא יהיה לנו על מה לדבר ואשתעמם. אולי הגיע הזמן לתת צ'אנס ולנסות להיות מאוד מדוייקת איתך ולא לדבר בכלל על נושאים שיכולים להתפוצץ

מועדון האאוטסיידרים

לאחרונה נסעתי עם משלחת מישראל לכנס בחו"ל ונורא חששתי. אני לא ממש מכירה את את הישראלים שנסעו איתי ובמפגש ההכנה שהתקיים לפני שיצאנו, הרגשתי שאני מאוד שונה מהחבר'ה. אני באתי בשביל להכיר אנשים ולשמוע את התכנים בכנס, לעומת היתר שבאים כי מדובר על נסיעה מסובסדת לחו"ל, לעשות שופינג ולצאת למסעדות.

מעבר לכך אני מכלכלת את עצמי די לבד והמחשבה שאצטרך להוציא כסף על שופינג או מסעדות כי לשאר האנשים לא משנה להוציא כסף, הבעיתה אותי. הם התחילו להתכתב בקבוצת הוואטספ על שלל הברים והמסעדות שהם רוצים לצאת אליהם ואני רק ניסיתי לחשוב על חשבון מה זה יבוא אצלי ואיך לא לצאת זקנה ממורמרת לגמרי…

ככל שהנסיעה קרבה, הלחץ גבר והרגשתי שאין לי עם מי לחלוק אותו. ברגע שחלקתי הגיעו תגובות של "מה הבעיה שלך? אז תוציאי קצת יותר" ו"איזה מגניב לך שאת נוסעת לחו"ל" והבנתי שעדיף לשתוק. הפחד הצטבר שם וגדל.

כבר לא הייתי בטוחה שאהנה בכלל מהכנס והרגשתי כפוית טובה שאני תופסת מקום במשלחת (בדיעבד זה היה ממש שטויות ומזל שבאתי כי הם חיפשו נשים למשלחת. היינו רק 4/20)

כמה ימים לפני הנסיעה, לקראת סוף הפגישה עם הפסיכולוגית פלטתי שאני מתה מפחד מהנסיעה לחו"ל. ניתחנו את הסיטואציה והיא אמרה שמותר לי לומר לא. יותר מזה, היא טענה שאנשים שעושים מה שהם רוצים נחשבים למגניבים (סורי פסיכולוגית, לזה אני פחות מסכימה). והיא התחילה להציע לי כל מיני הצעות למוזיאונים כיפים במקום שופינג ואמרה שהמטרה היא שאעשה כיף.

שאלתי אותה איך אני נכנסת למסעדה עם הקבוצה ואומרת שאני לא יכולה להזמין משהו יקר כי אין לי כסף. אני לא רוצה להשמע נואשת וחוץ מזה, גם ככה לא קל לי נפשית שאני לא נמצאת ברווחה כלכלית אז להודות בכך בפני זר ולהתעמת בזה מולי זה לא ממש פשוט… "מה הבעיה? תודיעי מראש שיש לך תקציב מוגדר", הפסיכולוגית אמרה. יצאתי מהפגישה כשאני מרגישה קצת יותר בשליטה ושמותר לי לעמוד על שלי ולומר לא.

ומה קרה בפועל? לא אשקר ואומר שבהרבה מקרים התחמקתי מלהיות עם כולם ולצאת למסעדות או לשופינג. אבל אם שאלו אותי ישירות, לא פחדתי לומר שאני לא יכולה לבוא או שהצעתי דברים שונים לעשות (שאף אחד לא באמת התייחס אליהם ודי זילזלו בכך…).

הייתה מישהי שהתחילה לתחקר שם את המצב הכלכלי שלי, במיוחד אחרי שהבינה שקיבלתי סבסוד נוסף למשלחת ונורא קינאה. זה היה כואב וניסיתי לברוח משם כמה שיותר מהר. אבל סך הכל, אני גאה בעצמי שיצאתי למשלחת והתעמתתי עם הפחד. הבנתי גם שזה בסדר להיות אאוטסיידרית וכנראה שכבר לעולם לא ארגיש חלק מה"מקובלים" וזה בסדר. אני לא יכולה להמשיך ולנסות להדחף לתוך החברה, כמו למשל שעשיתי בצבא (והיה כישלון טוטאלי) כי אין לי כבר כוח להעמיד פנים שאני מישהי אחרת ולעשות דברים שאני שונאת.

אז אני אהיה בגאווה במועדון האאוטסיידריות ואקווה לראות שם עוד פתיתי שלג שיצטרפו אלי. ואולי אפילו אכיר חברים חדשים שם

הבוס מתפטר

הפוסט התחיל לפני חודש ומאז היו מספר שינויים. נספר הכל מההתחלה:

חלק א' – ההודעה הדרמטית של הבוס

לפני מספר שבועות הבוס שלי הושיב אותי לשיחה, סגר את הדלת ואמר אני צריך לספר לך משהו. שיט, חשבתי לעצמי. הנה מפטרים אותי. לנשום עמוק.

רק שבמקום זה הוא הודיע שהוא עוזב. לסטארטאפ מגניב, שם הוא הולך להקים שם צוות של ארבעה אנשים(!). לא הבנתי איך נותנים לאדם חסר ניסיון ניהולי (וממה שהיה לו בשנה האחרונה זה היה גרוע) לנהל ומסתמכים על הברברת שלו והביטחון העצמי המופרז. כל כך כעסתי שככה התעשייה עובדת – אני עם הביטחון המועט בי וגם עם ציפיות ריאליות מעצמי לא מצליחה למצוא מקום עבודה אחר אבל הוא הולך להכפיל את השכר וגם לעבוד במקום הרבה יותר טוב…

אולי זה חלק משלבי האבל שלי. כמעט כמו אסתר המלכה: שישה חודשים בדמעות ועצב שהיו עד כה וכעת יהיו כנראה עוד שישה חודשים בכעס.

חלק ב' – וידוי מול הבוס של הבוס

לאחר שבוע, פניתי לבוס ואמרתי לו: אנחנו צריכים לסגור קצוות ואני צריכה ללמוד ממך איך הופכים את האלגוריתמים שכתבתי למוצר (להביא אותו לפרודקשן בשפת הלעז). "אני לא אספיק", ענה הבוס, "אבל הבוס שלי יראה לך כבר איך עושים את זה". שלחתי את ההודעה לבוס של הבוס והמשכתי לעבוד על האלגוריתם.

יום למחרת, הבוס של הבוס מזמן אותי לשיחה ושואל על מה בדיוק אני עובדת. אני מספרת לו שדיברתי עם אשת המוצר בחברה שאמרה לי שאין באמת צורך במה שאני מפתחת ואומרת לו שכדאי לו לבדוק מול הלקוח האם יש טעם להמשיך ולפתח את הפיצ'ר שאני עובדת עליו. אני משתפת אותו שאמנם עבדתי המון על האלגוריתם (למעשה המצאתי אותו מאפס ועבדתי עליו לבד כי הבוס שלי התעלם ממני) אבל יש עוד המון עבודה ואם אף אחד לא ישתמש בזה אז חבל וכדאי לעבור לפרוייקט אחר. אנחנו מסיימים את הפגישה והוא אומר שידבר איתי.

חלק ג' – ההודעה הדרמטית של הבוס של הבוס

עובר שבוע והבוס של הבוס מתקשר אלי ומודיע לי שהולכים לפטר אותי. "בדקתי ואין באמת צורך במה שפיתחת ואני לא רואה בשבילך פרוייקטים בעתיד". הופתעתי שהם פשוט סוגרים את חטיבת האלגוריתמיקה בחברה (היא כללה אותי ואת הבוס). חלק מהשירות שנותנים בחברה הוא מוצר בהתאם לדרישת הלקוח עם התאמות אלגוריתמיות עבורו וכעת פשוט לא יהיה דבר כזה…

לא ידעתי כל כך איך להתייחס גם להודעת הפיטורים. מצד אחד אני סובלת שם – בוס שמתעלל בי, שכר לא הוגן בהתאם לידע וליכולות שלי, חוסר במשאבים בסיסיים (מי שמע על מקום עבודה שצריך לתכנת בו והעובדת צריכה להתחנן למחשב שעובד ולא קורס כל 10 דקות?). מצד שני – זה עדיין פיטורין ואני צריכה לשלם חשבונות. חוץ מזה, אני בוחנת את השטח כבר מספר חודשים ונורא קשה למצוא מקום שמוכן לקבל אותי למשרה חלקית 😦

פניתי כבר ל-4 חברות גדולות שיש להן תקנים למשרות סטודנט והם דחו אותי בתירוצים שונים. בחברות קטנות יותר, אין תקנים למשרה חלקית ולכן אני מרגישה בין הפטיש לסדן.

כולם אומרים לי "נו, עכשיו יש לך כבר נסיון אז בטח לא תהיה בעיה למצוא", רק שהם לא מבינים את המצב בשטח וזה רק יותר מתסכל. אז אני גם לא יכולה להתקבל כסטודנטית מן המניין לתואר שני ולקבל מלגת קיום וגם לא למצוא משרה חלקית שבה אקח יומיים בשבוע ללימודים ולצבירת קרדיט.

האופציה שעומדת על הפרק היא לנטוש את חלום הלימודים ולעבור למשרה מלאה. אני עדיין לא שם אבל אם יעברו החודשים ואראה שאני לא מוצאת משרה חלקית, לא תהיה ברירה ואעבור כולי לתוך התעשייה.

פוסט מורטם אקדמי

​שבוע שעבר הייתי צריכה להציג את פרויקט הגמר שלי בקורס באוניברסיטה הנחשבת והכל התפקשש. הלב שלי נשבר ויקח לי זמן לעכל את כל שלבי האבל על החלום שהתפוצץ. בינתיים בשלב העצב – בכיתי במהלך השבוע אבל היום אני מרגישה קצת יותר טוב.​​

אבל נחזור להתחלה וננתח את כל השלבים שהובילו לכישלון. יש לי מספיק ביקורת עצמית גם ככה אז בבקשה לא להוסיף כזו בתגובות.

1. בחירת נושא מחקרי בלי בסיס שכבר עובד – הצוות שלי, שהורכב ממתמטיקאי (נקרא לו א') וממתמטיקאית (נקרא לה ג') רצו לקחת את אחד הנושאים שלמדנו בקורס ולחקור האם ניתן להוסיף שלב באלגוריתם. 

האמת שהשתעשעתי דווקא לקחת נושא מחקרי ולא משהו פרקטי יותר, מתוך תחושה שהצוות שלי עוסק כבר שנה במחקר מתמטי אז מחקר במדעי המחשב יהיה שטויות ואני אצבור עוד ידע. מה שלא לקחתי בחשבון זה שבגלל שלא הייתה שום משמעות לאותו שלב, זה לא מספיק הלהיב אותי (והאמת את כולנו) וזה פגע באמביציה שלנו להצליח. 

בנוסף, לא לקחתי בחשבון שעבור מתמטיקאים מחקר הוא משהו שמבוסס על נוסחאות והוכחה על גבי הוכחה. במדעי המחשב, לפחות כשכותבים אלגוריתם וצריך לממש משהו פרקטי, זה מתבסס הרבה על ניסוי וטעיה. הצוות שלי השתגע מזה וזה רק החריף את חוסר המוטיבציה. במיוחד כשדברים לא עבדו ולא היה ברור מדוע.

2. חוסר תקשורת – בהתחלה הבהרתי שהתקשורת חשובה אבל תו"כ נתתי לה להתמסמס. לא היינו מספיק אמיצים כדי לעמוד מול הכישלונות ולומר: זה לא עובד, בואו ניקח כיוון אחר. התברברנו כל אחד במקום שלו ולא היה אכפת לנו שכל אחד טובע. חברי הצוות זיזלו בשאלות שלי (ג' גם הסבירה לי בבוקר של ההגשה שהשאלות שלי היו בזבוז של זמן) ולי לא היה אומץ וכוח להתחיל להתווכח ולהסביר למה חשוב לי להבין. 

בנוסף, א' היה גם די מעופף והיה אמור להתבסס על התוצרים שהפקתי אבל הוא לא היה זמין והתעלם ממני ולא שמתי גבול והבהרתי שהמצב לא יכול להמשך כך. הרגשתי שאין לנו שפה משותפת

3. חוסר בעדכון באופן קבוע – א' ניסה להתחמק מעדכון כי לא עבד לנו דבר לאורך הדרך אז הוא טען שאין מה לעדכן. בדיעבד, אני חושבת שדווקא היה נכון לדבר על מה לא עובד, לנתח למה זה קורה והאם יש טעם להמשיך באותו כיוון

4. לקחת פרוייקט גדול שמכיל מספר שיטות – לפרוייקט היה לנו בסך הכל חודש וקצת. אנחנו הלכנו על ניסוי של מספר אלמנטים שונים להוספה לאלגוריתם ובסוף לא הספקנו לממש אף שיטה במלואה וכמובן שלא היו לנו תוצרים. בדיעבד היה צריך להתחיל משיטה אחת, לממש את כולה במלואה ורק אם היה זמן, להמשיך לעוד שיטה

5. לשים את עצמי בצד – יום לפני ההגשה ג' הודיעה שהיא לא רוצה שנשתתף בכתיבת מאמר הסיכום ובהצגה. היא תוסיף את השמות שלנו אבל היא לא מוכנה להוציא משהו שהיא לא כתבה בעצמה. ידעתי שזה לא הזמן הנכון להתווכח והיא אמרה שהיא תתן לנו לעבור על המסמך לפני ההגשה. בסופו של דבר היא לא נתנה לנו לעבור על המסמך וגם הגישה אותו באיחור. מה שכמובן פגע מאוד בציון. אבל זה לא נגמר פה. בהצגת הפרוייקט היא השמיטה את כל החלק שלי ושל א'. שברון לב כבר הזכרתי?

אז אומנם החלק שלנו באמת לא עבד אבל למה לא להזכיר את השלבים של הביצוע שלו, לדבר על הקשיים ולומר שבסוף במבחן התוצאה זה לא עבד? הרי מראש לא ידענו מה תהיה ההשלכה….

בסמסטר הבא יש לי סמינר שצריך להציג ולדבר על מאמר בקבוצה. אני רק מתפללת שהיא תהיה חוויה מתקנת לשברון הלב בקורס ששמתי בו את הלב והנשמה שלי

עוז

מהרגע שהגעתי לאוניברסיטה היוקרתית, ידעתי שאולי פה תהיה הזדמנות להכיר גברים קצת יותר איכותיים מהדושים שיצא לי להכיר דרך האפליקציות. בפועל, העניינים נראים קצת אחרת. לא לקחתי בחשבון שגם באותו מוסד, בפקולטה למדעי המחשב יש לא מעט יצורים אבל מה שבאמת מעצבן זה שבנוסף ישנה תחושה של התנשאות מצד החבר'ה. אם יש משהו שהוא טרן אוף מבחינתי זה בנאדם שלא מראה שום פגיעות.

אבל עוז היה שונה. ראיתי שיש בו אכפתיות והומור.

רציתי נורא לשבת איתו לצהריים ולהכיר אותו קצת יותר. לקח לי זמן עד שהצלחתי לתפוס אותו וכשסוף סוף התיישבנו הוא נפתח מעט וסיפר לי על העבר שלו. הוא מגיע ממשפחה חד הורית בצפת וניתק את הקשר עם אימו עוד מאז הצבא. הוא סיים את התואר הראשון בהצטיינות, עבד תוך כדי בסטארטאפ מצליח ואת הכל עשה לבד (אתם רואים דרך המסך את העיניים הנוצצות שלי?).

היום הוא כאמור סטודנט מן המניין באונ' היוקרתית ומנסה להבין מי נגד מי ואיך להתקדם הלאה.

ואז רבנו. אני לא זוכרת אפילו על מה היה הריב אלא את תחושת העצב העמוק. ישבנו על הספסל וכל כך נפגעתי שפשוט שתקתי ונשמתי. הוא מיד הטיף לי שזה לא בסדר שאני שותקת כשאני נפגעת ועל כך עניתי לו שאני עוד יותר פגועה שהוא לא נותן לי את המקום שלי ואפילו לא מבקש סליחה.

מאז אותה ארוחת צהריים התנתקנו. בתוכי התבאסתי שעד שכבר מצאתי מישהו חמוד, הוא בא וכל כך אדיש לכאב שלי.

כעבור חודשיים החלטתי לחדש את הקשר. בכל זאת, היה מביך מדי כשישבנו בספריה או בחללים משותפים מדי שבוע ולא החלפנו מילה. השבוע יצא שהוא ישב ממש לידי עם החבר שלו לפרוייקט וקישקשנו על החיים. הוא סיפר שהוא לוקח תרופות כדי לטפל ב-OCD שלו ושיש לזה השלכות על החשק המיני, "אבל מה זה משנה? יש לי כל כל הרבה חסרונות שאף אחת לא תרצה אותי" ואני עניתי "אולי הייתי מתחילה איתך, אם רק היית פחות עוקצני". אני לא חושבת שהוא קלט כמה המשפט היה רציני…

בשישי הייתי בשיעור יוגה ותוך כדי התרגילים, כשאני מתנשפת ומתמסרת לתחושת הפחד, אני מבינה שאולי כדאי להתמסר גם במקרה הזה לתחושת הפחד ופשוט להתחיל איתו. אני לא יודעת איך להתחיל איתו – האם לדבר איתו ולומר שאני ממש רוצה להתחיל איתו אבל צריכה שיתחשב ברגשות שלי? לשאול אותו בכלל אם הוא רוצה לנסות להפוך את הקשר שלנו לרומנטי?

האמת מה שהכי מפחיד אותי שבסוף הוא יעשה משהו שיכאיב לי כל כך שארצה לא לראות את האונ' בכלל… אבל אני חושבת שזה חלק מהסיכונים כשאת נכנסת למערכת יחסים והדרך היחידה להתמודד היא בקפיצת מהמטוס ולקוות שיהיה שם מצנח להחזיק אותך

של השכן שלא ישן

אתמול ישבתי בחלל עבודה משותף וכשבאתי לצאת ב-11 בלילה גיליתי שננעלתי. זה לא נעים לראות משרד סגור ועוד יותר לא נעים כשאת זו שנמצאת בתוכו. חיפשתי דרכי מילוט וראיתי שבקומה ראשונה יש חלון, רק שמדובר על גובה של שני מטרים מהקרקע, משהו שלא הייתי בטוחה שאני יכולה לעבור, במיוחד בלילה כשאין אף אחד בסביבה שיוכל לעזור.

אז התקשרתי לאח שלי כדי לשאול אותו אם יש לו סולם ארוך ויוכל לבוא ולעזור. רק שהוא לא ענה… התקשרתי לאבא שלי ו…הוא גם לא ענה. התקשרתי לחברת הניהול של הבניין (ותודה לאל שהיה שם מישהו) והנציגה, שלא הבינה איך, למה ואיפה הבניין, אמרה שתברר. חזרו אלי ואמרו לי שהתקשרו לאב הבית לבוא לחלץ אותי. אמרתי להם – רק אל תשכחו את מספר הבניין, כי יש לאותה חברה מספר בניינים באותו רחוב, ואמרו בטח, אין בעיה.

אב הבית מתקשר אלי ושואל מה קרה. אני מספרת שנתקעתי בבניין וחשבתי לקפוץ אבל זה קצת גבוה מדי. "לא! את לא צריכה לקפוץ, כמה דקות ומישהו יבוא לפתוח לך". –"אמרו לך שאני בבניין מספר 7, נכון?", לא, מזל שאמרת לי כי חשבתי שאת ב-10"

ואז הגיעו לחלץ אותי. היה לי כל כך לא נעים שאני מזעיקה מישהו באמצע הלילה, ועוד פחדתי שיתחילו לצעוק עלי למה נשארתי בפנים, שאמרתי "תודה שחילצתם אותי!".

האחראית שם ענתה שהיא שם כבר שנה וחצי וזה מעולם לא קרה לה (איך אני תמיד יוצאת דופן?!) ובאמת ניסתה לתלות בי את האשמה עם: "לא שמת לב שכיבינו את האורות?". עניתי שהאורות מראש היו כבויים וחשבתי שמישהו יבוא לוודא שאף אחד לא נשאר בקומה (כמו שבדר"כ קורה)…

הבוקר חשבתי למה יש לי תמיד סיפורים שלא קורים לאף אחד (על רובם אני לא מספרת פה כי אני רוצה לשמור על האנונימיות). הבנתי שאני מרגישה שאין לי מה להציע ולכן כדי לפצות אני מספרת על חוויות ייחודיות. אבל כנראה שזה יותר מזה- אני לא מפחדת לשתף ולספר על קשיים. אני שמה לב שבני אדם לא נוטים לשתף בקושי בעוד לי אין בעיה לספר עליו.

חוץ מזה אני לא מפחדת לקפוץ ראש ולהעז למען מטרה חשובה: יצירת קשר עם גוגל כדי להקים האקאתון לנשים? צ'ק. השתתפות בצוות ניהול של כנסים בינ"ל כדי לקדם דוברים מגוונים? צ'ק. דיבור מול סטודנטים בארה"ב? גם צ'ק. יכול להיות שחלק מזה נובע מריגוש אבל זה בעיקר מגיע ממקום שאני מאוד מאמינה בקידום מטרות חשובות בעולם (שיוויון, חינוך, בריאות וכו') ואני רוצה לפעול כדי לעשות קצת תיקון עולם. כנראה שבסוף היום לא אצליח לשנות משהו גדול, אבל עדיין לא איבדתי את התקווה שאני אוכל לשנות דברים קטנים ואולי עוד כמה עשורים יובילו לשינוי משמעותי (אמן)

אלימות במשפחה

גָזְלַייטִינג (באנגלית: Gaslighting) הוא סוג של התעללות רגשית, הכרוכה בהכחשות מתמשכות של עובדות, אשר זורעות ספק בלב הקורבן, וגורמות לחרדה ולבלבול. (מתוך ויקיפדיה)

אני מדברת עם סבתא שלי על הילדות שלה ואיכשהו אנחנו מתגלגלות לגבי על שיטות חינוך. היא מספרת לי שבבית הספר שלה, אם ילדים היו לא מתנהגים יפה היו מרביצים להם. "אבל רק לבנים. בנות היו מעמידים בפינה. אותי פעם תפסו כשלעסתי מסטיק בשיעור והייתי צריכה לעמוד במהלך כל השיעור בפינה".

היא ממשיכה לספר שאצלה היו נותנים עם מכות בידיים "ודווקא בבתי ספר האיכותיים היו מכים עם מקל בישבן". אני מזדעזעת לשמוע שאלימות הייתה כה נפוצה כשיטת חינוך והיא אומרת: "נו, מה לעשות, אין הרבה דרכים ללמד ילדים מה לא לעשות. הם לא באמת מקשיבים"

ואז היא עוברת לספר לי איך היא זוכרת שכשאני הייתי ילדה, היא באה אלינו ואחי הקטן השתולל אז אבא שלי צרח עליו וזה לא עזר. כשהוא צרח בפעם השניה, חזק יותר, רק אז זה עבד. ואני עומדת עם הפלאפון ביד, מהצד השני של השיחה, עם פה פעור בתדהמה ובאמת תוהה אם היא לא ראתה (או לא רצתה לראות) את האלימות בבית שלי. את הצרחות שהיו בשגרה כשיטת חינוך (ואצלי עד היום טריגר כי ידעתי שאחרי הצרחה יכולה להגיע גם מכה או זריקת חפצים עלי).

ופתאום אני מבינה שאולי המאבק שלי בגיל 17, שנועד להפסיק את האלימות בבית ובגללו ההורים שלי נידו אותי מהמשפחה וגם המשפחה הרחוקה הפנתה לי עורף, נבע מחוסר ידיעה. הם *באמת* לא ראו? גיליתי לפני כמה שנים תלונה שאמא שלי הגישה בתחילת הקשר עם אבא שלי על אלימות. באמת כל הכביסה נשמרה בפנים ואף אחד לא חשד?

זה גרם לי לפקפוק עצמי גדול. אני לא מאמינה שהמשפחה הקרובה לא ידעה. לדעתי מבחינתם זה פשוט היה לגיטימי. או כמו שאמא שלי הגדירה זאת: "גם אנחנו גדלנו כך"

כשיש לך 2 אפשרויות גרועות, באיזו תבחרי?

המנטור שלי, שיודע כמה אני סובלת עם הבוס שלי, המליץ עלי כמועמדת למקום העבודה שלו. כל זה נפלא ונהדר, עד שהבנתי שההעסקה תהיה דרך חברת קבלן (מטריקס), שהעבודה בגוף ביטחוני, ושסוג הנתונים (דאטה) לא מעניין אותי ולא בטוח שאני רוצה לעסוק בו.

מצד אחד, אם אעבור את הראיון המקצועי (המנטור הסביר שיש לי יתרון כי יש לי קצת נסיון ובעיקר כי אני לומדת לתואר שני והתקן מיועד לג'וניור) אז אני יכולה לבקש כמה שארצה (בכנות? לא נעים לי לבקש כמה שאני באמת רוצה…). מצד שני, אני לא חושבת שזה יראה טוב בקורות החיים שלי. גופים ביטחונים נחשבים למיושנים ולא מתקדמים טכנולוגית. אני יודעת שאם הייתי עובדת במקום טוב, כנראה שלא הייתי מסתכלת על האופציה הזו

אבל הבוס שלי כן מאוד מאמלל אותי. וגם המנטור שלי עובד שם וזה אומר שאעבוד איתו ואקבל הדרכה מקצועית יותר (כי במקום הנוכחי אני היחידה שעוסקת באלגוריתמים ואין לי ממי לקבל הכוונה מקצועית)

אספקט נוסף שמבאס אותי הוא שכיום אני עובדת שלושה ימים ומצליחה לתמרן בין הלימודים והעבודה. שם הם רוצים אותם ל-3.5-4 ימים וזה אומר שלא אוכל לקחת שני קורסים בסמסטר כמו שאני עושה כיום (אלא אם יהיו שני קורסים באותו יום, משהו שלצערי כמעט ולא קורה לי בתואר שני)

אני ממש מבולבלת. כל כך חיכיתי למקום שיבוא ויגיד לי: בואי, אנחנו רוצים אותך.

מצד שני, אני לא חושבת שזה מקום שאני באמת רוצה להכנס אליו. מצד שלישי, אני לא יודעת אם תצוץ הצעה אחרת בעתיד. עד כה ניסיתי להגיע לשלושה מקומות שונים, כולן חברות ענק וקיבלתי תשובה מכולן שהם מחפשים סטודנטית שיש לה כבר רקורד במחקר. מה שלי עדיין חסר (ויקח עוד המון זמן עד שאגיע לשם…אני קודם צריכה להבין איך מתקבלים לתזה עם הציונים שלי)

ומה עם לחפש בסטארטאפים? הם רוצים עובדים במשרה מלאה ולא להשקיע בסטודנטים… לא יודעת במה לבחור /: