לאחרונה אני מרגישה שאני רוצה לצעוק שהייטקס זה לא רק מסיבות, נצנצים ומלא אלכוהול. אצלי זה אף פעם לא היה ככה (וגם לא יודעת אם יהיה). אני רוצה לדבר על הקושי והכאב שיש שם.
נתחיל בתהליכים המייגעים כדי להגיע למשרה – ראיון ראשוני בטלפון, אח"כ מטלת בית שאומרים לך ש"היא ממש פשוטה. מדובר על כמה שעות בלבד" ואת מגלה שבפועל זה יותר בכיוון של כמה ימים ואת מגישה אותה עם הלשון בחוץ. אח"כ יש ראיון ואז את נופלת ואף אחד לא מספר לך למה. כי מה זה משנה שהשקעת? את רק עוד כוח עבודה במערכת. ועכשיו תכפילו את זה במספר הראיונות שלא עברת
כשאת כבר נכנסת פנימה, את מגלה שיש המון פוליטיקה פנימית. הבוס שלי נגיד מידר אותי מכל הישיבות על המוצר עם מחלקות אחרות. כשביקשתי להשתתף, הוא אמר שזה לא בתחום שלי וממילא לא אוכל לתרום שם. וחבל, כי אם הייתי משתתפת בישיבות, היה לי קשר עם שאר האנשים בחברה, עושה איתם סיעור מוחות ומבינה מה הצורך האמיתי של המשתמשים ולא עובדת חצי שנה על פיצ'ר שרק בסוף התברר שאף אחד לא צריך… ויש המון דוגמאות אחרות לפוליטיקה ארגונית בהייטק שאני שומעת באחת על אחת.
יש גם ציפיה שתקדישי את כל הזמן לעבודה. יש לי חברה שעבדה כל יום משמונה-תשע בבוקר עד שבע בערב כי כולם ראו בסלאק (צ'אט) המשותף מי מחובר והייתה סוג של תחרות סמויה מי עובד יותר זמן. וורק לייף באלאנס בא מצורך אמיתי שקיים בתעשייה, רק שהיום זה הרבה מילים ולא באמת בא לידי ביטוי (ולהשלים שעות בערב זה לא באמת איזון)
הלוואי והיה דיבור כנה ופתוח על ההייטק כי אצלי לפחות, כל הפוסטים ה"אישיים" ברשתות הם על שופוני וסיפורי הצלחה לתפארת מדינת ישראל. אבל בואו, כמה גיבורי וגיבורות על כבר יש בחיים עצמם? ולמה לתת את החוסר לגיטימציה לכאב שיש?
אולי יום אחד יהיה לי אומץ לפתוח מרחב שבו יהיה אפשר לדבר גם על התסכול בהייטק (ביחד עם לא מעט הומור ובדיחות אבא 😉 )
חיים על כוכב אחר 