אמא שלי מאז ומעולם לא ממש תמכה בי. אני זוכרת ישיבת מורים בכיתה י"א שהמחנכת שאלה את אמא שלי על דבר טוב בי ואמא שלי ממש נתקעה שם ולא היה לה משהו לומר.
לאמא שלי יש גם התקפי ביקורות כלפי שבאים בגלים. פעם בחודש-חודשיים יש שבוע שלם בו היא תוקפת אותי במילותיה מהרגע שאני יוצאת מהחדר בבוקר ועד לרגע שאני חוזרת בערב. "בגיל שלך כבר הייתי נשואה", "כמה זמן לוקח לך לעשות תואר", "למה את לא מוצאת כבר עבודה" ועוד משפטים בסגנון שרק מקטינים אותי. אני יודעת שמדובר על קרב אבוד מראש ושאין טעם לענות או להסביר כי התגובה תהיה מטר של חיצי תרעלה ומשפטים נבזיים. הטקטיקה שלי היא להתחבא. לצאת מוקדם מהבית ולחזור מאוחר בערב. אשה בורחת מבשורה.
בחודש האחרון זה כבר היה ממש נורא. במיוחד עם הקורונה שאין ממש לאן לברוח. היה שבוע וחצי של התקפות, שבוע וחצי של התאוששות ושוב גל של התקפה עם "בגיל שלך כבר הייתה לי דירה ועבודה. את לא עושה כלום".
אני לא מספרת לה על כל הראיונות שלי כי אני יודעת שגם מזה היא תבנה תחמושת של "את מתראיינת הרבה ואף אחד לא רוצה אותך". חוץ מזה, יש מגיפה עולמית בחוץ וכל השוק קפוא.
והסחיטה היא לא רק נפשית אלא גם פיננסית. מגיל 18 אני מממנת את רוב ההוצאות שלי כי אמא שלי טוענת שאני לא עצמאית ושאין סיבה שתעזור לי (כן, גם אני לא מבינה את הטיעון). אני חיה בידיעה ששום דבר לא צפוי (במיוחד אחרי החרם הכלכלי במשך שנה שעברתי בגיל 17 מההורים שלי) ושומרת את רוב הכסף שלי בחסכון.
אנשים לא מצליחים להבין את זה כי ההורים שלי באים מרקע מבוסס והם עצמם חיים ברווחה כלכלית. הם לא יודעים למה אמא שלי מתקמצנת עלי. גם אני לא
התקופה האחרונה הבהירה לי שאני חייבת למצוא מקום אחר לגור בו והתחלתי לחפש חדר בדירת שותפים. אתמול קיבלתי אולטימטום מאמא שלי: עוד שישה שבועות אני מעיפה אותך מהבית. אני לא עובדת ואני יודעת שהשכירות הולכת לאכול לי את החסכונות אבל מקווה שעד אוקטובר אמצא דירה וההפסד לא יהיה כזה גדול.
אני לפעמים תוהה האם עדיין יש סיכוי לשלום ביני לאימי. האם אי פעם היא תראה את הדברים החיוביים שבי ולא רק השליליים ויותר מזה- האם היא תגיד איזו מילה טובה. אולי יש דברים שפשוט לא נועדו ללכת יחד. רק שזה שובר לי את הלב בכל פעם מחדש
חיים על כוכב אחר 