גָזְלַייטִינג (באנגלית: Gaslighting) הוא סוג של התעללות רגשית, הכרוכה בהכחשות מתמשכות של עובדות, אשר זורעות ספק בלב הקורבן, וגורמות לחרדה ולבלבול. (מתוך ויקיפדיה)
אני מדברת עם סבתא שלי על הילדות שלה ואיכשהו אנחנו מתגלגלות לגבי על שיטות חינוך. היא מספרת לי שבבית הספר שלה, אם ילדים היו לא מתנהגים יפה היו מרביצים להם. "אבל רק לבנים. בנות היו מעמידים בפינה. אותי פעם תפסו כשלעסתי מסטיק בשיעור והייתי צריכה לעמוד במהלך כל השיעור בפינה".
היא ממשיכה לספר שאצלה היו נותנים עם מכות בידיים "ודווקא בבתי ספר האיכותיים היו מכים עם מקל בישבן". אני מזדעזעת לשמוע שאלימות הייתה כה נפוצה כשיטת חינוך והיא אומרת: "נו, מה לעשות, אין הרבה דרכים ללמד ילדים מה לא לעשות. הם לא באמת מקשיבים"
ואז היא עוברת לספר לי איך היא זוכרת שכשאני הייתי ילדה, היא באה אלינו ואחי הקטן השתולל אז אבא שלי צרח עליו וזה לא עזר. כשהוא צרח בפעם השניה, חזק יותר, רק אז זה עבד. ואני עומדת עם הפלאפון ביד, מהצד השני של השיחה, עם פה פעור בתדהמה ובאמת תוהה אם היא לא ראתה (או לא רצתה לראות) את האלימות בבית שלי. את הצרחות שהיו בשגרה כשיטת חינוך (ואצלי עד היום טריגר כי ידעתי שאחרי הצרחה יכולה להגיע גם מכה או זריקת חפצים עלי).
ופתאום אני מבינה שאולי המאבק שלי בגיל 17, שנועד להפסיק את האלימות בבית ובגללו ההורים שלי נידו אותי מהמשפחה וגם המשפחה הרחוקה הפנתה לי עורף, נבע מחוסר ידיעה. הם *באמת* לא ראו? גיליתי לפני כמה שנים תלונה שאמא שלי הגישה בתחילת הקשר עם אבא שלי על אלימות. באמת כל הכביסה נשמרה בפנים ואף אחד לא חשד?
זה גרם לי לפקפוק עצמי גדול. אני לא מאמינה שהמשפחה הקרובה לא ידעה. לדעתי מבחינתם זה פשוט היה לגיטימי. או כמו שאמא שלי הגדירה זאת: "גם אנחנו גדלנו כך"
חיים על כוכב אחר 