שנה הלכה, שנה באה

בגיל 11, אחרי עוד יום שבו אני מסיימת את היום בבכי, הסתכלתי כרגיל לשמיים וחשבתי איפה ההורים ה"אמיתיים" שלי, אלה שבאמת אוהבים אותי. פתחתי את החלון, הסתכלתי למטה וחשבתי עד מתי אני אמשיך לסבול והאם היום סוף סוף אקפוץ וכמה זה יכאב

באותו היום, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם המחשבות האלה. זה או לסיים את זה היום, או להמשיך אבל אין יותר את המחשבה הזו של "אני רוצה למות"

החלטתי לבחור לחיות ומאז, ההחלטה עומדת בעינה. אני לא מעלה בדעתי להתאבד למרות כל הקשיים שיש לי בחיים

השנה, שוב עלו מחשבות של מוות. לא מחשבות שאני רוצה למות (טוב, אולי בתת מודע). סיפרתי פה על חלומות שהיו לי בנוגע למוות ובשנה האחרונה עלתה השאלה- האם למישהו יהיה אכפת ממני אם אמות

החלטתי להיות בתוך המחשבות למשך השנה ולבחון את העניין

ובכן, מזל שזה קרה. גיליתי אנשים נפלאים. ה-BFF פינתה את מקומה לטובת שני גברים שונים שהיום הם החברים הכי טובים שלי- את בן הזכרתי פה בחטף ואנחנו מדברים לפחות פעם-פעמיים בשבוע ונפגשים המון.

את האדם השני, טרם הצגתי פה ולמען האמת אני חוששת שיש סיכוי שיגיע לקרוא את הבלוג (אם הוא עדיין לא פה…) אז אני לא ממש מזכירה אותו. אני רק יכולה לומר שהוא האיש שאיתו אני מרגישה להתייעץ בכל העניינים המקצועיים ולהניח את כל החששות שלי על השולחן בלי שיפוט.

חוץ מזה יצא לי לעזור להרבה מאוד א.נשים השנה וקיבלתי תחושה של משמעות וגם אולי קשרים לעתיד

את השנה אני מסיימת עם התובנה שגם לי יש מקום בעולם הזה. אני גם חושבת שאולי אני צריכה להתחיל לכתוב פוסטים על כל הרגעים הטובים שיש לי בחיים. אני מכירת טובה על כל רגע כזה אבל לא מרגישה צורך לשתף, כי למה לבזבז על זה זמן?..

אני גם פוחדת לצאת פה יהירה – הבחורה שטוב לה ולא מבינה כמה החיים יכולים להיות קשים..אני אצטרך לפצח איך עושים את זה בלי להרגיש תחושת אשמה שטוב לי ושזה מותר

ושוב אני ישנה וליבי ער

הולכת לאורך החוף יחד עם חבר מהתיכון והוא מופתע שאני מרגישה לבד

אז את לא ישנה בלילה בגלל תחושת הבדידות?

בדידות פחות מפריעה לי, הודיתי. המחשבות על התואר והקריירה מלחיצות אותי.

מה? אבל את חכמה. אני לא חושב שיש לך בעיה מבחינת ידע. אני חושב שיש לך בעיה מבחינת האופי שלך

אבל אני לא מרגישה חכמה. אני רואה כל כך הרבה אנשים שחושבים שאני חכמה אבל אני פשוט לא מצליחה להבין אותם. אין שום הלימה בין הציונים שלי לתגית של חכמה. אם הייתי באמת חכמה היו לי ציונים טובים, לא?

אין קשר. מבחנים זה משהו אחד וחכמה זה משהו אחר

רציתי להגיד לו – יפה שאתה יכול להרשות לעצמך לומר את זה, מר בחור שעוד מתלונן ש״אולי באמת אני צריך לדאוג כי אף פעם לא באמת חיפשתי עובדה. רק לאחרונה קיבלתי עוד הצעה מדהימה״. זה שהכל הולך לו מצוין- הלימודים בתכנית יוקרתית, העבודה בסטארטאפ מטורף, שיש לו חברה כבר שנה (״אבל אני חושב לעזוב אותה כי אני לא מרגיש את אותו הניצוץ כמו שהיה בינינו כשרק הכרנו״…) וכו׳

אבל מצד שני, אם הוא חושב שמדובר רק בבעיה של אופי ושאני לא מספיק אסרטיבית אז אולי יש תקווה ואפשר לסמן לפחות וי על דבר אחד. אני מניחה שברגע שאני כבר אתקבל למקום עבודה אז הכל יראה לי שטויות אבל עד אז, כל מהמורה קטנה נראית כמו טיפוס על האוורסט.

בכל מוצאי שבת אני חושבת על מה שלא הספקתי, איך לא ישבתי ועשיתי שיעורי בית, כמה עוד יש לי להספיק ואיך לעזאזל אני הולכת להספיק את הר המשימות שיש לי. בכל מוצאי שבת אני נכנסת לביצה שחורה וחושבת לעצמי- אוף, למה אני לא יכולה להיות כמו כולם ופשוט לשבת על התחת וללמוד או יותר נכון- לשבת ותוך שעה כבר להפיק תוצאות. ברור לי שהמחשבה לא ממש ריאלית ולא רק לי לוקח זמן אבל זה שאני לא רואה אנשים אחרים גם מתמודדים עם אותו קושי גורם לי להרגיש כאילו רק אני ״פגומה״. התחושה הזו ממשיכה איתי לכל אורך הדרך ומהווה עלי עול.

הלוואי והייתי יודעת מה הדרך כדי לעוף על עצמך. אפילו אם זה היה לוקח לי שנה, עדיין היה לי מסלול לשיפור עצמי (מצד שני, כנראה שבמקביל הייתי מאבדת הרבה תכונות טובות אחרות שיש לי , משהו שאני לא בטוחה אם הייתי רוצה לוותר עליו)