מועדון הלבבות הבודדים

לפני שבועיים, המפגש השני עם הפסיכולוג החדש שניסיתי, הוא אמר שהוא לא יודע למה אני בודהה "אבל יכול להיות שאת לא יודעת להסתדר בקבוצה" והציע ללכת לטיפול קבוצתי. סיימתי את הטיפול כשאני מבינה שאין לו מה להציע לי והחלטתי ללכת לטיפול קבוצתי על בדידות. לא הבנתי לאיזה טעות אני נכנסת.

נכנסתי לקבוצה בזום, כאשר 80% הן נשים. וכל אחת סיפרה על הבדידות שלה. המנחה הידהדה בחזרה את הקולות שלהן וגרמה לחלל להרגיש עצוב וחשוך. לאחר שעה יצאתי ללא כלים ובתחושה שבדידות בכלל לא קשורה לאיך את מסתדרת בקבוצה…

אז יצאתי מהקבוצה והתחלתי פסיכולוגית חדשה. ושוב דיברתי על הבדידות.

השבוע נפגשתי עם אחד המרצים לעבור על מבחן שעשיתי. הוא הזהיר אותי לא לשתף את השאלות מהמבחן "כי נורא קשה לנו לכתוב שאלות". כשעניתי שלא ידאג כי אין לי עם מי, הוא ענה "מה? אבל את תמיד עם מלא אנשים".

וזו הבעיה. מבחוץ נראה שאני יושבת עם אנשים. אבל זה לא אומר שיש לי חברים. אני בנאדם נחמד ותמיד אאיר פנים. אבל שום דבר מזה לא הופך לקשר מחוץ לחדר, וכשאני צריכה להתקשר לחבר.ה כשעוד בחור עושה לי גוסטינג או כשהאקדמיה נותנת לי אגרוף לפנים, אין לי אף אחד. זו הבדידות

חזרה לעולם הדייטים

חזרתי לביצה הכי מבעבעת, חמה ומעלה אדי גופרית הלא הוא הטינדר. בינתיים היה לי דייט עם גלעד, שפתאום בגיל 30 החליט שהוא הולך ללמוד באוניברסיטה. אני סופר מעריכה אנשים שעושים שינויים בחיים. אבל במקרה של גלעד, הוא פשוט התעצל להתחיל ללמוד, עבד בעבודה זמנית וההורים מימנו את החופשות שלו בחו"ל פעם בחצי שנה. גם את התואר שבחר, עבודה סוציאלית, הוא בחר סתם, כי שמע שיש בזה עבודה.

יצאנו לדייט והוא איחר ביותר מחצי שעה. על הדרך הוא גם שאל אם אפשר להפגש במקום זול כי הוא סטודנט, שזה הרגיש קצת מביך כי אני מעריכה שמדברים איתי בשקיפות. רק שהוא כאמור מטייל פעמיים בשנה לחו"ל…

גיליתי שהוא יחסית טיפש ומשעמם. אבל אמרתי שאתן צ'אנס נוסף ושאלתי מה הוא חושב. הוא ענה שהוא מאוכזב שהדייט לא הסתיים כשהוא מנשק אותי ואנחנו בדירה שלי.זה כבר היה יותר מדי ושיחררתי אותו.

דייט נוסף שהיה אמור להיות השבוע עם בחור אחר הוא דייט בעירום. מי שעוקב אחרי הרבה זמן, זוכר את הבחור שלחץ עלי להכנס למיטה וכבר בדייט השני הייתי מולו עירומה. באותו רגע היה בסדר אבל אחר כך הרגשתי מחוללת. זה היה כל כך שלילי שהפסקתי לצאת לדייטים להמון זמן.

אבל הפעם החלטתי מראש לעשות שיחת גבולות. לדבר על גבולות, במיוחד כשכל צד רוצה למשוך לצד שלו ואין שם הקשבה (כן הוא כל הזמן מותח את הגבולות), היא לא נעימה. אבל אחר כך הרגשתי כל כך חזקה שאצליח לעמוד מולו. ולומר את הלא שלי.

וגם אמרתי לו שאני מוכנה רק להתחבק בעירום. היה לי ברור שהוא ינסה לעשות משהו מעבר אבל אני הבהרתי שוב ושוב שזה הדבר היחיד שאני רוצה וידעתי שברגע האמת, נראה כבר לאן הרוח תנשוב

אני רוצה רגע לעשות הפסקה מתודית ולדבר על עירום.

בעבר נורא נורא התביישתי להיות בעירום. אמא שלי שנים הציקה לי שהחזה שלי גדול מדי וצחקה עלי (אגב, בדיעבד הוא לא גדול אלא ממוצע. לה יש חזה קטן מאוד ולכן מבחינתה שלי הוא ענק). וגם היא אמרה לי כמובן הרבה אמירות מכאיבות על המשקל שלי. בשילוב ההתעללות הנפשית והביקורת שקיבלתי ממנה, הייתי בטוחה שאני האדם הכי מכוער ביקום.

גם אף פעם לא קיבלתי פידבק מהסביבה על היופי שלי אז חשבתי שהוא לא קיים.

ורק בשנה האחרונה, בעקבות השחיה והחשיפה לגופים שונים בבריכה והמון נשים עירומות במלתחות, אני מבינה שהגוף שלי בסדר. הוא לא מושלם. אבל הוא גם לא מכוער.

וזה כיף להרגיש שאני לא צריכה להחביא את הגוף שלי ולהתבייש בו

חזרה לדייט בעירום- חשבתי לעצמי, נו, זה לא כזה נורא להוריד חולצה ועוד כמה פריטים מול בחור. גם הוא יוריד ויהיה עירום. גם מהתמונות ששלח, היה לי ברור שבגלל שאני אתלטית, אבסולוטית אני יפה יותר ולא צריכה לחשוש מהשוואות.

עשיתי את כל ההכנות לדייט כזה – משחתי לק על הציפורניים, גילחתי את הרגליים, דיללתי שיערות במקומות שרציתי ובעיקר הבטן שלי לא הפסיקה לכאוב. לא הצלחתי להרדם כל הלילה. באתי למקום הדייט קצת יותר מוקדם והבחור ביטל דחה למועד לא ידוע.

שעה אחר כך, הוא פתאום התחרט וכן רצה להפגש, רק שאני כבר לא רציתי. אמרתי לו בוא נפגש ביום אחר. ואז הוא אמר שבעצם הוא ממש רצה לפגוש אותי והוא מצטער. עניתי שננסה להפגש בהמשך השבוע ונתתי דדליין עד שישי וכרגע הכדור בידיים שלו.

ברור לי שזה לא יוביל לזוגיות אבל אני כן רוצה פרטנר לחקור את הגוף ולהתענג. רק שצריכה שזה יהיה במסורה. לאט לאט. במרחב הכי מכיל ובטוח שיש. נראה אם הוא יצליח להתאפק

התמודדות עם הלא נודע

בשבוע האחרון המוח שלי רץ במעגלים. חשבתי שעם תחילת הסמסטר אני אהיה במקום רגוע אחרי שתיכננתי מראש מה יקרה. אבל יודית מתכננת ואלוהים צוחק.

הכל התחיל יום לפני התחלת הסמסטר, כשהמרצה שלה הקורס שלח מייל: הקורס מבוטל. עד היום לא הבנתי למה אבל זה הכניס אותי לסחרור. התכנון המקורי היה ללמוד קצת את אותו קורס בודד ולהתחיל לחפש עבודה. לעשות פרוייקט צד, להשתפשף בטכנולוגיות האחרונות, להבין איך לגשת למרצים ולבקש מהם לעשות אצלם פרוייקט אפילו שאני לא סטודנטית מן המניין.

כשהסתכלתי אילו קורסים אחרים יש במערכת חשכו עיני. כולם מתמטים ומורכבים.

בסמסטר הקודם לקחתי קורס שהיה אמור להיות "קל". הוא דחס 2.5 קורסים מתואר ראשון. כל הסטודנטים בדיוק יצאו מהתואר הראשון והיה להם קל. לי, לעומת זאת, שלא נגעה בחומר שנים ולא זכרה אפילו סימונים בסיסיים, היה קשה. קשה מאוד.

למעשה לדעתי נכשלתי בקורס (הצלחתי לענות במבחן בקושי על 3 מתוך 5 שאלות).

בינתיים יש שני קורסים ששמתי את העין שלי עליהם: תורת המשחקים האלגברית ומערכות דינמיות בביולוגיה.

על המרצה של תורת המשחקים שמעתי שתי דיס-המלצות: שהמבחנים שלו קשים ושהמרצה קורקטי ולא מסביר הרבה. בקורס השני, ראיתי שהוא די פשוט ובפנים קצת נחרדתי שאולי בכלל לא יחשיבו אותו. מלכתחילה חשבתי שאקח קורסים כי יסתכלו עליהם, יראו שיש לי ציונים טובים ואז אולי יקבלו אותי. אבל אם אני לוקחת קורס מפקולטה אחרת, מה זה נחשב?

ואחרי הכישלון של הקורס האחרון בסמסטר אני בכלל מלאה בפקפוק – האם הם בכלל יקבלו אותי עם ציונים כאלה? האם בכלל הכמה קורסים שאני לוקחת זה מה שמשנה ולא הציונים הלא משהו שלי מתואר ראשון? אולי אני צריכה לחתור בכלל למחקר ולנדב את עצמי לשם?

אבל איך?? איך אני חודרת את חומות האגו וההצעה היוצאת דופן מאוד לבוא ולחקור בחינם במעבדה כשאין לי כל רקע?

גם חיפוש העבודה מדשדש. התחלתי רק לפני שבוע אבל גיליתי שאין לי מושג מה מחפשים עכשיו. אחרי סמסטר באקדמיה ועוד חצי שנה של עבודה במקום מפגר טכנולוגית, אין לי מושג מה הטכנולוגיות שיש, על מה שואלים ואיזה פרוייקט צד כדאי לעשות. מרגישה מאוד מבולבלת ושוב הפחד הזה שלא אצליח לצאת מהמעגל הזה. הפתרון היחיד שעולה לי לראש הוא לנסות להתקבל לתואר שני בחו"ל ששם אולי יסתכלו פחות בעין עקומה על ממוצע ה-80 שלי אבל זה יעלה בהמון כסף. בכל החסכון שצברתי עד היום. ואם לא אצליח למצוא אח"כ עבודה, אני מתרסקת על הקרקע. הלוואי ותגיע תקווה

אני מפחדת

הסמסטר נגמר ונגמרו התירוצים לאבטלה. אני צריכה להתחיל לחפש עבודה אבל אני מפחדת.

אני חלודה נורא, לא נגעתי בקוד חודשים, אין לי מושג מה הטכנולוגיה העדכנית הנכונה ואיזה סטארטאפים נכונים ויש בהם אווירה טובה. אני רוצה למצוא מנטור ואין לי מושג איפה להתחיל.

אני רוצה להתחיל לבדוק אופציות לתואר בחו"ל אבל אני מפחדת. אני לא יודעת אם הממוצע שלי, שלא מספיק כדי להתקבל לתואר שני פה בארץ, יספיק כדי להתקבל בחו"ל. והאם אצליח לעמוד שם בלימודים. והאם אצליח להיות במקום כל כך בודד כשאני מכלה את כל החסכונות שלי.

אני רוצה לגשת למרצה שאני מעריצה ולבקש ממנה לעשות אצלה פרוייקט ואולי היא תכניס אותי לתואר שני אבל אני מפחדת. האקדמיה הוא מקום מלא באגו ואיך היא תגיב למישהי עם הציונים הלא נכונים והשאלות בקורס שלה שאולי לא במקום (כי כולם שותקים ורק אני שואלת). ואולי ישבר לי הלב שאין לי מקום להשתלב באקדמיה?

אני רוצה להתחיל לחפש דירה אבל לא יודעת מה קורה איתי. והאם שוב השותפים יתגלו כמפלצות. ואני מפחדת. אני רק יודעת שעכשיו הנפש צועקת שהיא רוצה לעבור לירושלים והפרק של תל אביב נגמר.

אני יודעת שאני צריכה להתחיל לתכנן את העתיד שלי ואני מפחדת. אני יודעת שאת הלא יש ואני צריכה לנסות. אבל החרדה עולה וסובבת אותי. איך מוצאים מישהו שיחזיק לי את היד?

איט גירל

בואי, אני אומרת לאחותי, אני אלמד אותך איך להתפלח לבריכה. היא אומרת שהיא תחפש בגד ים ותבוא איתי.

"אבל זו בריכה ששוחים בה, כן? לא משתזפים. ממש שוחים", אני אומרת.

אחותי מלאת הסטייל באה עם בגד גוף שחור מקטיפה וגב חשוף לגמרי. אני אומרת לה- "זוכרת אבל ששוחים, כן?" והיא מהנהנת. כשאנחנו מגיעות, כולם מסתכלים על החברה שפתאום באה איתי לשחות. ואני רואה שבוחנים ומסתכלים עליה בהערצה.

אחותי היא מסוג הבנות שהן מלכות הכיתה -הקוליות האלה שמקשיבות למוסיקה הנכונה, חברות של האנשים הנכונים, נראות מעולה והן יודעות ומבינות את הערך שלהן. כשאני הולכת איתה ברחוב, מה שכמעט לא קורה כי ביומיום היא די מרוחקת ממני, תמיד יהיו בדרך מישהו, או ליתר דיוק כמה מישהו-ים, שיגידו "הי, מה נשמע?". לפעמים יציעו דרינק על המקום ולפעמים יעשו מחווה אחרת שמהצד משעשע לראות איך מנסים לחזר אחרי אחותך..הבריכה מלאה בשחיינים ובינתיים אני מספרת לאחותי שלא הולך לי בכלל באפליקציות. "תראי לי מה את כותבת על עצמך", היא אומרת, ואני מראה. "טוב, התמונות בסדר, אבל כתבת פה רק על עצמך. לא כתבת מה את מחפשת. אה וכתבת יותר מדי".

אני שואלת אותה מה היא כותבת. "האמת, אני כבר לא שם, אבל כשכתבתי זה היה עד 10 מילים"

"אה ותהיי קלילה יותר"

שיניתי את הביו. בינתיים יש לי בערך 15 מילים. אבל זה הרבה פחות מ-5 המשפטים שהיו קודם. מה מידת ההצלחה? בשבועיים האחרונים בנאדם אחד רצה לצאת איתי לדייט. וזה רק למטרת סקס (אז אמרתי לא)

אחותי אגב אמרה שאני צריכה לעבור לטינדר. נראה מתי יהיה לי אומץ להכנס למרקחה הזו כי סליזיות מגעילה אותי ממש (טינדר עדיין מקום כזה או שבשנים האחרונות זה הפך למקום קצת יותר מהוגן?)

יהי שלום בארמונותיך

זה השבוע השני שאני מתעוררת בחרדות. בכל בוקר אני קמה חסרת נשימה, מרגישה שיש על החזה של 10 קילו ולוקח לי 20 דקות להרגיע את הלב הפועם בעוז ולקום. אבל רגע, בואו נחזור לרגע שהכל התחיל.

בשלישי שעבר נסעתי באוטובוס והתווכחתי עם מישהו ברשת חברתית. הוא כתב תגובה, אני הגבתי בחזרה, הוא כתב שוב, אני התעצבנתי ועניתי בחזרה. פתאום הרמתי את הראש וקלטתי שהנהג סוגר את הדלת על התחנה שלי. קמתי מהר וצעקתי "רגע נהג! אני צריכה לרדת!"

ירדתי בתחנה והרגשתי שמשהו חסר.

הסתכלתי בתיק והכל נראה שקיים. אבל כשהגעתי הביתה הבנתי שהארנק שלי לא נמצא. כל כך כעסתי על עצמי שככה נגררתי לויכוח מטופש שבסופו אין לי ארנק.

התקשרתי למחלקת האבידות ושאלתי אם אפשר לבדוק עם נהג הקו האם הוא מצא ארנק. הם אמרו שהם עמוסים, "ויש הרבה נהגים של קו 10 שנוסעים עכשיו, את יודעת!". "תתקשרי עוד חצי שעה", הם ציוו עלי ואני נעניתי. כעבור חצי שעה הם רק אמרו "לא הגיע אלינו ארנק". בלי שהם הלכו לבדוק או לחקור.

כבר היה כמעט חצות וחשבתי לעצמי- טוב, אתקשר מחר בבוקר ואבדוק.

למחרת בבוקר שוב התקשרתי "נו, זו עוד פעם את?! לא מצאנו ארנק!"

היו שם 3 מפתחות בצרור. אפילו את המפתחות לא מצאתם? "לא".

—-

מכל הדברים שהיו בארנק, מה שהכי חשוב לי זה המפתחות. או ליתר דיוק המפתח לבית של ההורים שלי.

כנערה, בכל פעם שאיבדתי את המפתח הביתה, והאמת שזה לא קרה הרבה, אבל כשכן זה היה מלווה במשפטים כואבים ופוצעים של אמא שלי שאומרת כמה אי אפשר לסמוך עלי. מותירה אותי עם תחושה שאין לי ערך ושכולי מסתכמת בזה שאיבדתי מפתח.

בלילה, יום למחרת, הגעתי לבית של ההורים בלילה. ההורים היו כבר במיטה מתכוננים לישון ואני ביקשתי שיפתחו לי. אבא שלי דידה באיטיות לעבר הדלת ופתח לי. כל כך פחדתי מהתגובה שלו של "מה פתאום אני מפריעה לו". משהו שתמיד כילדה היה טריגר.

כל מה שלא התאים לרגע שמתאים לאבא שלי, יכול היה להסלים לצרחות. ואם הוא היה ממשיך להתעצבן זה גם יכול היה להגיע למכות. בבית אנחנו תמיד הולכים סביבו על ביצים. גם בעשר השנים האחרונות, כשזה לא קורה הרבה, הטראומה לא מרפה ואני נזהרת מאוד.

אבא שלי רואה אותי מחפשת משהו לאכול ואומר בקול "אבל תנקי אחריך, ברור?!"

ושוב אני נזרקת לנעורים. כשהאשימו אותי שאני לא מנקה את הכלים. למרות שתמיד ניקיתי והכלים היו נערמים כי אחים או אבא שלי לא ניקו את שלהם. אבל היה קל להאשים אותי. אחת שנכנעת לאשמה ולבושה.

ומאז בכל בוקר אני קמה בחרדה כי עדיין לא הגעתי למצב של לשכפל את המפתח לבית של ההורים.

זה מצריך תכנון של לקיחת מפתח מאחד ההורים בלי שהם יבחינו, לתכנן זאת כך לחלון זמן שהם בבית והם לא יצאו ממנו ולא יצטרכו להשתמש במפתח, לשכפל את המפתח ואז לחזור סוף סוף עם המפתח המשוכפל, להסליק בחזרה את המפתח שלהם לצרור ולהמשיך לחיות.

וכל זה תוך כדי תקופת בחינות. אני כל כך עייפה כבר מהמאמץ הזה

טוק טוק, מי שם?

לאחרונה פתחתי טוויטר. חשבתי שזה יהיה מקום טוב להכיר אנשי טכנולוגיה ששורצים שם ולשמוע על משרות רלוונטיות אבל מהר מאוד זה התהפך והפך למקום של פריקת מחשבות תחת יוזר פייק.

וזה גם מקור מצוין כדי לשמוע ולדבר על מיניות ואהבה. רק שיש שם לא מעט גברים שמנסים לנצל את זה ולהטריד ללא בושה. הופתעתי כמה הצעות לדיק פיקים (וגם תמונות) אני מקבלת. אף פעם לא הבנתי איך גבר חושב שהוא ישלח לי זום אין על הבולבול שלו וזה יעורר בי חשק. זה בעיקר מביך וממש לא נעים לי…

אני לומדת שם להיות יותר אסרטיבית ולומר לא. נכווית פעם פעמיים ולומדת את הלקח.

אה ושכחתי לציין את כמות המחזרים המשוגעת שיש שם. מצחיק אותי איך בבאמבל או בקיופיד יש לי אפס מאטצ'ים. אבל בטוויטר? מלאא גברים שרק מחכים שאשבור פייק ולהכיר אותי.

בשבועיים האחרונים אפילו היה מישהו שחיזר אחרי באובססיביות ושלח לי גיפט כארד. האמת שה-love bombing שלו כל כך הפחיד אותי שרציתי להתנתק. התייעצתי עם צייצנית והיא ענתה ב"תבדקי מה הוא יודע עליך" .

והבנתי שאני בבעיה. כי אם הוא יכול להתחיל לרדוף אחרי בחיים עצמם זה מפחיד מאוד.

התחלתי לעבור על כל פיסת מידע שנתתי ואז קלטתי- שיט! הגיפט כארד!! יכול להיות שהוא קיבל את הפרטים שלי דרכו. אחרי כמה שעות של מחקר מעמיק בשירות הלקוחות, הבנתי שאי אפשר לדעת מי אני (מצד שני, אין להם גם הפרטים שלו). כל כך רעדתי אחרי ירידת הלחץ הזו.

כשהייתי נערה שרצתי בפורום ער"ן נוער בתפוז. היה שם מישהו, שהיה לי ברור שהוא הרבה יותר מבוגר ממני, שלחץ עלי ללא הפסקה למסור לו את הפרטים שלי. לא נעניתי לו אבל כן סיפרתי על ההתעללות בבית. הקשר ניתק כעבור מספר חודשים והמשכתי בדרכי.

בגיל 22, בעודי יושבת ולומדת לפסיכומטרי, אני מקבלת מאותו משתמש מייל שמפרט מה השם המלא שלי, הטלפון שלי ואיפה אני גרה. מעולם לא נתתי לו פרט מזהה עלי אז הייתי המומה ולחוצה מאוד.

בסופו של דבר, בהתייעצות עם גורמי חוק, הבהרתי לו שאם עוד פעם הוא פונה אלי אני פונה למשטרה.

מאז התבגרתי ואני שומרת הרבה יותר על עצמי. אבל הבלחות כאלה של איבוד שליטה על הפרטים שלי מזכירות לי שהעולם לא בטוח

פואמה לכאב

שבוע שעבר קמתי כשכל צד שמאל שלי תפוס- מהצוואר ועד למפשעה. ניסיתי להזיז את עצמי ואיכשהו לאחר מספר דקות ארוכות הצלחתי לקום ולהגיע לפגישה שהייתה לי. שמחתי שלא נטלתי יוזמה לקחת אקסטרה משימות ושלא הייתי צריכה להציג כלום כי כנראה לא הייתי עומדת בזה (פאנץ' לא מתוכנן).

באותו ערב כתבתי למורה שלי לשחיה שלא נראה לי שאצליח להגיע מחר לשיעור כי הגב שלי תפוס והכתף שלי דואבת. היא ענתה שאם אפשר, כדאי לבוא כי זה יכול לעזור. ספוילר- איזו טעות…

הגעתי לשיעור כשאני על משככי כאבים. היה בסדר עד לתרגיל שהיינו צריכות לשחות בידיים ישרות ונעולות ולסובב אותן כמו בתרגיל של תחנת רוח. הצלחתי לשחות בריכה וקצת ואז הכאב פעם בעוצמה והפסקתי. עשיתי את יתר התרגילים ויצאתי בתחושה לא משהו מהשיעור. יום למחרת הכאב החריף.

הצלחתי להחזיק את עצמי יומיים עד שנשברתי והלכתי לראות רופא. הוא לא הביט על המקום וישר פסק: דלקת! ורשם לי כדורים. איזה כדורים? לא היה לי מושג. מה עושים כשיש דלקת? גם לא היה לי מושג. רק הבנתי שאין לו הרבה זמן ולא היה לי נעים לשאול (ובעיקר הייתי כאובה).

בערב הלכתי לקנות את הכדורים. הנחתי שהוא רשם לי אנטיביוטיקה או סטרואידים אבל להפתעתי התברר שאלו בסה"כ משככי כאבים. לא הבנתי כ"כ מה התועלת אבל התחלתי לקחת אותם. יום למחרת התחלתי לראות דירות (זו עוד סאגה שאני צריכה להתמודד איתה בעומס של החיים- אני צריכה למצוא דירה חלופית תוך שבועיים) ואחרי הדירה השניה העיניים דמעו מהכאב וחזרתי לקחת כדור נוסף.

ובאותו היום קבעתי תור לאורתופד ולפיזיותרפיה. לא היה לי מושג שהתורים כל כך רחוקים אז קבעתי למי שהכי קרוב – אורתופד עוד שבועיים ופיזיו עוד חודשיים. אתמול בערב, אחרי עוד פעם שקמתי באמצע הלילה מהכאב, עצמתי עינים ודיברתי אל הכאב. אמרתי לו שאני משחררת אותו והוא יכול ללכת.

לא מאמינה על עצמי שהגעתי למצב כזה אבל כבר ניסיתי הכל- לאכול בריא יותר, לנשום לתוך הכאב, להתחיל לקחת משככי כאבים. בינתיים זה עובד טוב אבל גם חלף קצת יותר משבוע אז גם הזמן הוא פקטור…

תוך כדי השבוע הזה הבנתי כמה כאב פיזי משפיע נפשית ופיזית. אני הולכת בזהירות ברחוב ומתרחקת מאנשים שמא מישהו יתנגש בטעות בי ואראה כוכבים מהכאב שיתעצם. אני הרבהההה יותר עייפה כי זה גוזל המון כוחות ואנרגיה. אני בוכה הרבה יותר בקלות כי אין לי את כל האנרגיות והשריון שיש לי בדר"כ ביומיום.

זה גם עורר אותי לראות כמה פעולות מערבות את שרירי השכמות- לפתוח דלתות, לפתוח צנצנת, להתכופף מתחת לשולחנות ובאמת לא חסר.

יאללה, שהכאב יעבור ושלא יתברר שקרעתי שום דבר