מי אני

נכנסת לעוד דירה ומקווה שהפעם כבר תבוא הישועה ואמצא חדר טוב במחיר סביר.

השותפה שם מוליכה אותי לאורך המסדרון אומרת: פה השירותים (אף פעם לא הבנתי מה הקטע של לראות שירותים), פה המקלחת ופה החדר.

אחרי שאני רואה שהחדר לא תואם את התמונה היפה בפייסבוק (מפתיע), אני חוככת בדעתי אם אולי הפעם שווה להתפשר וללכת על החדר. אבל קודם מגיע הראיון הקצר: טוב, ספרי לי על עצמך

אני ממלמלת: אני י.ודית, סיימתי תואר ראשון במדעי המחשב וכעת אני בתהליך של חיפוש עבודה.

אני תוהה האם זה מספיק או שצריך להוסיף תחביבים ופעילויות אבל פוחדת שהאקטיביזם שלי יהיה לרועץ ולא מוסיפה דבר. גם תכל'ס? בחצי שנה האחרונה עם הקורונה לא ממש יצאתי מהבית ועשיתי דבר. האם אני עדיין נחשבת לאקטיביסטית?

אבל במקביל אני מרגישה נינוחות עם עצמי וחושבת: טוב, הם ממילא לא יבינו. אז למה לטרוח ולספר להם כמה אני מגניבה?

אני יוצאת מהדירה וממשיכה לחשוב על השאלה:מי אני, מי אני, מי אני מיאני

ואני קולטת שהקורונה שיבשה את חיי וסיום התואר כבר לא מגדיר אותי כסטודנטית.

יש לי חבר שתמיד צוחק עלי שאני הבנאדם הכי פעיל שיש. אני באמת פעילה בחיפוש עבודה אבל חוץ מזה? אני לא מרגישה שיש משהו מיוחד