הסבא ואני – חלק II

החלק הראשון פורסם פה

ישבנו כולנו במעגל, צלחת התפוחים ליד ולוקחת חיזוק. כמה? הפעם זה היה לגמרי לפי העין. אמיר אמר שהוא נותן בערך את אותה כמות. אני ביקשתי מעט. שוב טעם מר, פיסה נוספת של תפוח ועוד מים. לאחר החיזוק יצאנו לראות את השקיעה. מתברר שבאותו היום התנהלה מסיבה של מוסיקת טכנו בפלאיה לקראת השקיעה והמון אנשים התקבצו יחד לרקוד. אני הרגשתי שהכל המוני וקלאסטרופובי מדי ולא רציתי להדחס בין מאות האנשים ולהרגיש את הבאסים של המוסיקה שהכו בגוף ולכן עמדתי מהצד.

ראיתי את השמש שוקעת ונכנסתי לטקס הקבוע שלי של שקיעות בטבע – לברך את עצמי בברכות לתקופה הקרובה. להפתעתי הרבה, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה פרנסה. לא הבנתי איך זה הדבר הראשון שחשוב לי להשיג. מה, זוגיות שאני רודפת אחריה לא חשובה? בית לגור בו? חברים?

אבל בבטן הרגשתי מאוד חזק שזה מה שעולה קודם – הפרנסה. הבטתי על הבקשה של הלב ובירכתי את עצמי שבקרוב תהיה לי פרנסה ועבודה טובה. ואז עברתי לברך על זוגיות וחיים טובים. העיניים שלי התמלאו דמעות ועמדתי מלאת תודה מול הטבע וגם מייחלת שהשנה הקרובה תהיה טובה אלי.

בשמיים מישהו הטיס רחפן ענק מלא באורות לדים ומשהו בכל הסיטואציה קצת טירגר את התמונה של האנשים שרקדו בנובה והרחפנים של חמאס שנכנסו פנימה. נשמתי פנימה ואמרתי לעצמי- איזה מזל שאנחנו בסיטואציה הפוכה.

ואז התחלתי להרגיש בחילה. חשבתי שאולי הגוף קצת מותש וזה הגיוני אז לא ממש ייחסתי לזה חשיבות. החברה נשארו בתוך המסיבה ואני התרחקתי לעבור האיזור של המחנות וטיילתי שם. מילאתי את בקבוק המים שלי ושתיתי ממנו.

כששאר החבר'ה מהמחנה חזרו, אלה מהמעגל שעשו איתי את סן פדרו שאלו מה שלומי. עניתי שאני מרגישה רע. בשלב הזה כאב לי הראש ולא הרגשתי טוב. הם ענו שבטח התייבשתי ושכדאי שאתה. אז שתיתי עוד וההרגשה הרעה עדיין לא עברה. הם נראו נינוחים ואני עצרתי את עצמי מלהקיא (לכן גם לא שתיתי הרבה כי פחדתי שבסוף ארגיש את הבטן שלי כבדה ממים ולא אפסיק להקיא). הייתה לי בחילה נוראית ולא הבנתי איך מדי יום במדבר אני מגיעה למצב של חצי התייבשות ורק מרגישה ראש פועם ופה אני ממש מרגישה רע.

אז החלטתי ללכת למרפאה. בכל מידברן קיימת מרפאה ובגלל שיצא לי להתייבש כבר באירוע וראיתי שאפשר להגיע לשם, לשתות מים קרים עם אלקטרוליטים ולהיות במזגן, לא חששתי. בדרך עברתי באיזה קמפ שחילק סנדוויצ'ים קטנים ולמרות שמאוד רציתי להגיע למרפאה, פתאום הבנתי שלא אכלתי כלום מהבוקר וידעתי שיתכן שזה גורם נוסף להתייבשות. מצד אחד פחדתי לאכול בגלל הבחילות, מצד שני הייתי רעבה.

אז התחלתי מביס אחד קטן וכבר משהו קצת נרגע. סיימתי את הסנדוויץ' והמשכתי לכיוון המרפאה.

רגע לפני שאני נכנסת למתחם של המרפאה, אני רואה ידידה מהשכונה ששואלת אותי: הכל בסדר יודית?

ואז פתאום נופלת עלי ההבנה שמשהו מאוד לא בסדר. אני עונה בלא ומתחילה לדמוע. היא עונה לי: אל תדאגי, המרפאה מומחית בהתייבשות והם יטפלו בך. היא אומרת לי שהיא נורא אוהבת אותי אבל כרגע היא עסוקה "אבל אני עם הפלאפון עלי. תתקשרי אם את צריכה משהו" והולכת לה עם שני חברים לעבר המחנה שלה.

אני נכנסת למרפאה, יושבת על אחת המיטות ומנגבת את הדמעות. רופא אחד נכנס ושאל מה קורה ואני אומרת שקצת התייבשתי ואני נחה. הוא מסתכל עלי ואני משחקת אותה קול לגמרי. בדיעבד שמרתי המון מהכוח והאנרגיה כדי לשדר עסקים כרגיל כששום דבר לא הרגיש בסדר והתביישתי נורא להראות חולשה ולספר שעשיתי סמים.

הוא עונה: טוב, תשתי הרבה. אני מהנהנת והוא יוצא החוצה.

אני יושבת לבד בחדר ובוכה. העצב מציב אותי ואני מרגישה הכי לבד שיש. אחרי דקה או שתיים אני נזכרת שזה סם שאמור להוביל אותי מסע ומנסה לחשוב מה בשנה האחרונה קרה שעלול להציף בעצב. אני מבינה שיש לא מעט ויכול להיות שכל הדמעות שלא בכיתי יוצאות עכשיו. אבל במקום שזה ירגיע, רמת העצב עולה יותר ואני משתיקה את היבבות. הלבד מרגיש מוחשי נורא ואין לי שום דבר לעשות בעניין.

אחרי כמה דקות אני נרגעת ומבינה שלהשאר פה לבד בחדר זה לא מה שיעשה לי טוב. אז אני יוצאת החוצה, שותה חמש כוסות של אלקטרוליטים והולכת לשבת באחד הצריפים שהיו בהם מזגן וידעתי שיהיו שם חברים מקמפ אחר.

אני נכנסת באפיסת כוחות ומתיישבת על הרצפה. אני מספרת שהרגשתי רע ובכיתי במרפאה "אבל שעכשיו אני מרגישה טוב יותר" (כן, לא יכולתי להתפרק לגמרי ולשחרר. הלוואי והייתי בסיטואציה שזה כן היה קורה והייתי עם בנאדם קרוב שהיה שומר עלי). אז הייתי שם שעה בזמן שהם מלהגים על היומיום ואני שמחה לקצת מנוחה ושקט והתחלתי להרגיש את עצמי. פתאום הרגשתי שיש לי נמלולים בכל הגוף, שהרגיש כמו הרגע לפני שהתעלפתי בצבא (לפני יותר מ-10 שנים) ונבהלתי שאני הולכת להתעלף. כל כך התביישתי שלא אמרתי דבר וניסיתי להתקרקע ולשתות עוד מים שהיו שם.

כעבור קצת יותר משעה, זוהר שהייתה איתי במעגל מתקשרת: "איך את מרגישה?"

האמת, לא כל כך טוב, אני עונה. הייתי במרפאה ועכשיו אני באחד הצריפים. "טוב, את רוצה לבוא לפה, למחנה?"

אני מרגישה שנגמר לי שעון החול להיות בצריף (אין לי מושג למה זו הייתה התחושה) ושאני צריכה לחזור לחיים עצמם ולהיות בחזרה במחנה. אז אני אומרת יפה שלום לכולם וחוזרת למחנה

המשך בפוסט הבא