יש פוסט שלם של הקדמה. תוכלו לקרוא אותו פה
אנחנו יושבים במעגל: אמיר, שהביא את מיצוי הסן פדרו, נועה ואריאל, זוהר ושחר, אני ורן. לכולנו חוץ מאמיר זו הייתה הפעם הראשונה שלקחנו סן פדרו. לי זו הייתה פעם ראשונה שלקחתי איזשהו חומר פסיכואקטיבי.
זוהר הכינה צלחת של פרוסות תפוח ומים. לא ממש הבנתי מה הקטע של לאכול חתיכת תפוח אם מישהו רעב אבל הערכתי את המחווה.
כל אחד מאיתנו לקח שלוק. כמה? בהתחלה אמיר מדד כמה זה 30 מ"ל וראה שזה מגיע בערך לקו הראשון בבקבוק. בהגיע תור כל אחד, הוא מילא בערך עד הקו (הפעם ללא משקל) וכולנו שתינו צ"יסר סן פדרו. אצלי ביקשתי פחות אז הוא נתן קצת פחות. כמה פחות? אין לי מושג. הכל היה עם העין.
כשהגיע התור שלי, שתיתי בשלוק את המשקה והופתעתי לגלות שזה לא רק בצבע ירוק ביצה מבחיל, גם הטעם נוראי. מר נורא ובהחלט לא טעים. ורק אז הבנתי למה התפוחים היו שם. לקחתי חתיכת תפוח וניסיתי להעביר את הטעם.
אמיר אמר שיקח 40 דקות עד שהחומר יתחיל להשפיע ובינתיים נחנו ואני בעיקר התרגשתי כבר לראות איך ארגיש. בתום של שעה, כל החבורה יצאה החוצה והתחלנו לטייל בפלאיה. לא הרגשתי משהו מיוחד ולא הפסקנו לשאול אחד את השני: "אתה מרגיש משהו?" ו"מה אתה מרגיש?" התשובה הנפוצה הייתה "שום דבר מיוחד". אני הרגשתי עייפות גדולה מאוד אבל לאור החום בחוץ ושכבר היה חמש אחה"צ, זה נראה לי מובן. ידעתי שמצד אחד אני מתה מעייפות. מצד שני, לא רציתי לפספס את החוויה של לחוות את הסם.
בנוסף, הרגשתי את הגוף שלי קצת מכווץ אבל ידעתי מסיפורים שלוקחים סמים, הגוף מתנגד בהתחלה וצריך לשחרר ולתת לזה לעבור. לכן לא ייחסתי לזה הרבה משמעות.
הגענו לבמה מקורה (אחד הגיפטים של המחנות ומצרך מבוקש במדבר) שהיו בה כלי נגינה ומיקרופונים. הייתה שם בחורה ששרה ואני ונועה ואריאל נשכבנו על הרצפה ונחנו. אני נרדמתי והתעוררתי חליפות לקול המוסיקה. אני זוכרת שהרגשתי את הגפיים שלי קופצות קצת ושהיה לי חלום מוזר אבל לא ממש זוכרת את התוכן.
כעבור בערך חצי שעה הזמרת על הבמה שמישהי אחרת. התמתחתי ועברתי למצב של ישיבה. אריאל החליט להצטרף לבמה והוסיף קול נוסף של גיטרה למה שהתנגן. אני לא זוכרת מה בדיוק חשבתי אבל איכשהו הצטרפתי גם לבמה והוספתי קולות רקע בשירה. הייתי מאוד עייפה ולא היה לי כוח לעמוד. לכן ישבתי בישיבה מזרחית על הקרקע, החזקתי במיקרופון ובעיקר שמתי שם כוונה בשירה. (לשיר גבוה או עם טכניקה נכונה היה גדול עלי כי הייתי נורא עייפה)
הזמרת ירדה לאחר מספר שירים מהבמה ונותרנו אני, אריאל, קלידן ומישהו שניגן על תופים. חשבתי לרדת אבל הקהל והלהקה ביקשה שאשאר. אני לא בטוחה איך היה לי אומץ, אולי זה היה הסם, אולי זו הייתה העייפות שמנעה מרדף של מחשבות ואולי זה העובדה שהייתי מוקפת בחברי קמפ שלי שסמכתי עליהם ושהביטו עלי במבט אוהב, אבל אמרתי כן.
וככה העברנו עוד שעה שאנחנו שרים שירים שונים – לד זפלין, גזוז, עידן רייכל, אביב גפן ועוד. הכל בהתאם לבקשות מהקהל שהתקבץ לו (באמת שלא יודעת איך היה לי אומץ אבל הייתי די משוחררת. אני חושבת שאולי החלטתי שזה לא אישי כי אני מוקפת בלהקה והם נהנים מכל האווירה). היה מאוד משחרר וכיף וחזרנו בסוף לקמפ שלנו. ואז החלטנו לקחת חיזוק נוסף של הסם. ועל כך בפוסט הבא
חיים על כוכב אחר 
תגובה אחת בנושא “הסבא ואני – חלק I”