הורמונלית

יש הרבה דברים שלא מספרים לנו בבי"ס. אחד מהם הוא כמה נשים מושפעות מההורמונים שלהם. הנה, עכשיו למשל, אני לפני ביוץ והגוף שלי עובר רעידת אדמה קטנה – עור הפנים שלי משתגע, הדכדוך נותן את אותותיו והרעב הלא ברור פתאום חוטף אותי

אבל אף אחד במערכת החינוך לא חושב לספר לך על זה

למשל, הלוואי שבשיעור החינוך המיני היחיד שאי פעם קיבלתי, בכיתה ז', היו אומרים לי: תקשיבי, את הולכת לקבל מחזור אבל תדעי שזה לא רק הדימום אלא זה הולך להיות מעגל של דברים: בהתחלה תרגישי סבבה, אז תהיה עליה או ירידה של רגשות ורצונות אח"כ תקבלי מחזור ויכול להיות שתרגישי שהאדמה נשמטה לך מתחת לרגליים אבל כשזה יגמר, בהדרגה תחזרי שוב למצב הראשוני

אני חושבת שאם הייתי זוכה לשמוע הסבר על כל המעגל של המחזור עם כל ההשלכות, כנראה שהרבה מההלקאה העצמית שחוויתי כנערה וכאישה צעירה היה נחסך. בוא ניקח את העליה במשקל. לפני כל מחזור אני מעלה קצת יותר מחצי קילו. האם אני צריכה להתחיל משטר דיאטה רק בגלל ההורמונים שלי? לא. אני לא צריכה להלחם בגוף שלי. הוא מספיק חכם כדי לעשות את העבודה שלו וגם לו יש תקופות שהוא צריך יותר מנוחה.

חוץ מזה, המשקל יורד בהדרגה למצבו המקורי אחרי המחזור (עד למחזור הבא 😉 )

לפני כמה חודשים התחלתי לקרוא לעומק על המחזור ועל מעגל ההורמונים בגוף שלנו. הבנתי שהרבה מהרגעים בהם אני מרגישה שאני רוצה לשבת לבד, לנשום עמוק ולהתכנס לתוך העצב נובעים כי אני עומדת לקבל מחזור או שאני במחזור.

יש הרבה דברים מתסכלים בלהיות בדיכאון שנובע בעצם מהגוף שלך.

הראשון, שלא מקובל ולגיטימי להגיד את המילה מ ח ז ו ר ליד אנשים ובמיוחד לא שאת במחזור ולשתף בקשיים שלך בעקבותיו ולכן אני לא יודעת איך לשתף בעצב השחור והסמיך באותה תקופה. אפילו עם החבר הכי קרוב אני לא מרגישה בנוח לדבר על זה ושהוא לא ירגיש מאויים אלא יהיה שם כדי לתמוך

השני הוא שאין סיבה ספציפית לעצב באותה תקופה. כל דבר קטן שלא מסתדר מועצם בגלל הדיכאון ואת מרגישה שאת סוחבת את כל קשיי העולם על הגב הקטן שלך. יחד עם תחושת הבדידות שבה את מרגישה שאין לך מקום לדבר על זה, נוצרת תחושת מחנק (כיף).

לפני כמה ימים הרגשתי שאני קורסת מעודף מטלות. דיברתי עם חבר ופשוט אמרתי לו שנשבר לי. עשר דקות רק שטפתי אותו עם כמה שאני לא יכולה יותר עם אנשים שלוקחים את הזמן שלי כמובן מאליו ושאין לי זמן לעצמי(עדיין לא קלטתי שאני עומדת לפני ביוץ 😅). הוא קצת נבהל מהייאוש שלי ואמר שהוא הולך לקחת על עצמו מטלה קטנה שלוקחת לי המון זמן אבל בפועל אפשר להפוך למשהו אוטומטי ויעיל עם קצת עזרה מהטכנולוגיה.

אז לפחות דבר אחד יצא טוב מהסיפור כי בעיות קטנות, גדלות להיות בעיות ענקיות בתקופה כזו וזה מכריח אותך לטפל בהן. מקווה לצאת מהדכדוך כמה שיותר מהר עם כוחות מחודשים

 

ההסתרה שבהסתרה

הולכת להופעה ובתור לכרטיסים אני רואה את האמא של ה-BFF(כן. זו שבגמילה). שיט, אני חושבת, ממש לא בא לי לדבר איתה, רציתי ערב של כיף ולרגע להתחמק מהמציאות. טוב, אני חושבת לעצמי, בטח יהיו לנו כרטיסים במקומות שונים אז אצליח להתחמק ממנה.

צחוק הגורל והכרטיסים שלנו היו כיסא ליד כיסא. היא רואה אותי, נותנת חיבוק גדול ואומרת- "אל תדברי על המצב כי אחותי פה לידי ואין לה מושג. בעצם, לאף אחד אין מושג חוץ מאיתנו"

. . . .

אני הולכת בשכונה ורואה את הקולגה של אבא שלי. הם עובדים חדר מול חדר והייתי בטוחה שהוא יודע שאבא שלי עבר התקף לב. בכל זאת, שבוע הוא כבר בבי"ח והם עובדים אחד מול השני

"אני לוקחת פה בננות כי אבא שלי ביקש", אני אומרת לו, "מקווה שאספיק מחר לקפוץ לבי"ח ולתת לו אותן".

"מה? הוא בבית חולים?!"

"אמממ..אופס. הייתי בטוחה שאתה יודע…בעצם, מה אתה יודע?"

הוא אמר שהוא לא יהיה כל השבוע ולא פירט. רגע, המצב קשה?

אממ…היה. עכשיו לא. אבל אני לא יכולה לדבר על זה. אה, ואל תאמר לו שסיפרתי לך שהוא היה בבית חולים

. . .

אוף, אני אומרת לאח שלי, החברותא שלי עלה לי על העצבים ואני לא יודעת איך לומר לו שההברזות והאיחורים שלו מעליבים. לא אמרתי כלום כי אני לא רוצה לפגוע בו אבל בסוף זה פוגע בי.

פשוט תגידי לו את הדברים בדיוק כמו שאמרת לי, הוא עונה

 

את לא יודעת שלערבים אין פ'?

ישנה קבוצה בפייסבוק של היטקיסטים פלצנים שאני חברה בה (רק כדי לראות מה אני מפסידה 😉 ) ומישהו שם שאל באנונימיות "האם הייתם מוכנים לצאת עם מישהו מ-QA".

* הסברון – QA=quality assurance כלומר, בקרת איכות. הם לרוב נחשבים בתחתית הרשימה מבחינת כבוד בעולם ההיטק כי טוענים ששם פחות צריך לחשוב או שקר אחר *

מיליון אנשים ענו לו ואני ביניהם ואמרתי שמה שחשוב לי זה האדם עצמו. אחרי שהגבתי קלטתי שחצי מהתגובות צוחקות בכלל על עצם השאלה והטרילו עם תשובות משעשעות ביותר 🙂

ANYWAY, אחרי שעה אני מקבלת הודעה ממישהו ששאל אותי בדיוק את אותה השאלה ומיד הבנתי שכנראה מדובר על השואל המקורי של השאלה או מישהו עם אותה סוגיה. עניתי לו בדיוק אותה תשובה שהגבתי קודם ואמרתי שזה באמת לא משנה לי במה הבחור עובד אלא איזה לב יש לו

ואז הוא אמר לי שתכל'ס השאלה לא באמת מעניינת אותו והוא רק רצה להתחיל איתי

כל כך אהבתי את האומץ שנתתי לו את המספר שלי אחרי שהוא ביקש

התחלנו להתוואספ וגיליתי שהוא גדול ממני בחמש שנים (אבל בתמונה הוא נראה גדול ממני בלפחות 8 שנים והאמת שהוא לא נראה מפתה…). הוא עובד בחברת היטק ידועה כבר מספר שנים והוא סיפר שהחברה שלו מכילה יהודים וערבים אבל הוא לא מחבב את הערבים.

אני: למה לא?

הוא: נו, את יודעת את הבדיחה…אין להם פ'

אני: מה?!

הוא: את יודעת. הם מדברים ערבית

אני: הה? (הם ערבים, באיזה שפה רצית שידברו?…)

הוא: אבל לכי תדעי מה הם אומרים עלי מאחורי הגב!

אני: אתה עובד איתם כבר לפחות שלוש שנים, לא? אתה רוצה לומר לי שאתה באמת חושש מהם?

הוא: חלקם מוסלמים וזה מלחיץ כשבאמצע היום הם מוציאים את השטיח ומתפללים עליו

אני: *המומה מהבורות ומהשנאה*

הוא: ואת יודעת, כשהם הולכים למסגד, לכי תדעי איזה שטיפת מוח הם עוברים!

 

בחיי שהופתעתי שמישהו שעובד בהיטק, עם תואר, נמצא במחיצת ערבים כבר כמה שנים טובות, יכול לשנוא ערבים רק בגלל שהם מדברים בערבית…

(אל דאגה. דחיתי אותו בנימוס)

נעבור את החורף הזה ואח״כ נראה

כתבתי פה שאני מתמודדת עם תקופה לא פשוטה. החרדות שלי מלטפות אותי עם כפפות הלבד הארוכות שלהן ואני מנסה להתמודד. שמעתי השבוע הרבה עצות איך מתמודדים עם פחדים והחלטתי לקבץ אותם פה (עם ההערות שלי כי אני פולניה אמיתית 😉 ) ואולי זה יוכל לעזור לעוד מישהי שנמצאת במצב דומה

  1. לא להתרגש מכל כישלון (האמת שאני שונאת את המשפט הזה כי יש בו ביקורת שובינסטית של ״למה את כל כך היסטרית?״)
  2. לקחת כל מבחן כהזדמנות להראות את הידע שלך ולא כמקום שמנסה להכשיל אותך
  3. לזכור שיש עוד אלף דוגמאות נגדיות לסיפורי האימה שאת שומעת (אבל מה לעשות שאצל החברים הקרובים אלי יש באמת סיפורים קשים וכל סיפורי ההצלחה המטאורים הם אצל יחידי סגולה שאני לא מכירה בכלל?..)
  4. לתרגל מדיטציה
  5. לתרגל נשימות
  6. להביט מול מראה ולומר לעצמך שתצליחי (אני לא מצליחה להגיע לשם כי אני חושבת שאם אסתכל על עצמי במראה אתחיל לבכות מהצער של לאן הגעתי)
  7. להתפלל
  8. לבקש מאלוהים שיעזור לך
  9. לזכור שמה שעובד לאחרים לא בטוח יעבוד לך אז את צריכה למצוא מה עובד לך
  10. אולי צריך לעבור קודם שלב של הרבה בכי כדי שאחר כך יהיה אפשר להתחיל לתקן דברים

האמת שאחרי שרשמתי את המגילונת פה, נראה לי שיהיה מצחיק אם יעשו לזה סרט בסגנון של so-low :

בלי תקווה, בלי חלום, בלי עתיד

בחודשים האחרונים צצות אצלי המון מחשבות על המוות. לא על המוות עצמו אלא מה יקרה אחרי שאמות, האם למישהו ישנה שאני לא בחיים ומה אשאיר אחרי בעולם.

לא שיתפתי אנשים במחשבות כי אני מרגישה שיש עלינו לחץ להראות תמיד שהכל בסדר ו״מה פתאום את חושבת בכלל על המוות?״. שהרבה יחשבו שאם אני חושבת על מוות = חושבת על התאבדות אבל מבחינתי אלו שני דברים שונים…

מתחילת שנת הלימודים, התחושה שהתואר הזה לא נגמר ושהשנה הולכת להיות בעיקרה חזרה על קורסים שנכשלתי בהם, כאלה שיש סיכוי שאכשל שוב. זה הכניס אותי להרבה מחשבות על המהות של הדברים שאני עושה. האם אי פעם אסיים את התואר? האם אצליח להתברג בתפקיד שמעניין אותי? האם אצליח להכנס למקום שמפתח טכנולוגיה שתשנה משהו אמיתי בעולם(שזו המטרה שהלכתי ללמוד מדמ״ח) ולא רק נועדה כדי לעשות עוד כסף?

אז המחשבות מטפטפות ולאחרונה זה התחיל להצטבר. במיוחד עכשיו, כשמגיע סוף הסמסטר ויש עומס גדול שמוביל לעומס נפשי

לכן לאחרונה אני לא מגיבה בהרבה בלוגים כי אני מוצפת ולא יכולה להעניק ולהוציא אנרגיה. היום תפסתי את עצמי והבנתי שאני צריכה להתחיל לדבר על זה. התקשרתי לכמה חברים. אף אחד לא ענה

אבל היה צדיק אחד בסדום שטרח לחזור בחזרה וגם היה מוכן להקשיב. אז ישבתי חצי שעה והמחשבות הפכו למילים שטפטפו מתוכי החוצה. עכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב אבל אני יודעת שזה תהליך

 

את לא צריכה לחשוף את הרגשות שלך

הפוסט הזה מתגלגל אצלי כבר שבועיים ואני לא יודעת איך לנסח אותו, רק שאני כן צריכה להוציא אותו החוצה. מקווה שהפעם זה יצא

לפני שבועיים ישבתי עם ידידה מהעבר שאף פעם לא באמת דיברתי איתה. היא התקשרה פתאום ואמרתי לה שאני בדיוק מחפשת עבודה והייתי כנה ואמרתי לה שאני מרגישה שזה קשה כי צריך טונה ביטחון עצמי בראיונות ואני לא בדיוק שם. כנראה שזו הייתה טעות להגיד את זה כי היא החליטה שזו הזמנה לשבת ולהפגש.

ואז הגיע הקטע של ״לא נעים לי להגיד לה לא״ ועניתי ש״יאללה, בואי נפגש״

אז ישבנו בבית קפה והיא התחילה להרצות ולדרוש את התורה שלה.

״את תמיד צריכה להראות חזקה ושיודעת כל דבר. אם את לא יודעת משהו, אל תגידי את זה אלא רק שזה מורכב ושתלכי לבדוק״

״את בטוח תהיי בסדר כי אם את לומדת מדעי המחשב אז תמיד יש עבודה״(אותה בחורה למדה משפטים ואין לה ידע בעולם התכנות)

אבל המשפט שהכה בי חזק ביותר היה-

״אסור לך להראות רגשות ולהיות כנה. אנשים יקחו את החולשות שלך וינצלו אותן נגדך״

וזה רודף אותי מאז.

חשבתי על זה הרבה מאוד. אני מדברת עם חברים קרובים על הרגשות שלי ולא מרגישה צורך להסתיר. בנוסף, אם עובר עלי יום לא משהו ומישהו ישאל ״מה שלומך?״ אני יכולה לומר ״היום לא כזה להיט״.

התחלתי לחשוב האם באמת אנשים ניצלו את הרגשות שחשפתי.

האמת שלא עלה לי משהו ספציפי אבל אמרתי לעצמי- טוב, אולי לא שמתי לב

ואז תהיתי- האם אני באמת יכולה לא לדבר על הרגשות שלי? האם אני יכולה להיות פוקר פייס?

במהלך השבוע שמתי לב שגם אם אני לא אומרת כלום, ההבעות פנים שלי יכולות לספר מה עובר עלי. אני אפילו לא באמת יודעת מתי זה קורה כי ברור שאני לא יכולה לראות את הפנים שלי מבחוץ…

גם שאלתי את עצמי מה אני אהיה ללא שיתוף מחשבות ורגשות ולשים מסיכה כל הזמן.

הבנתי שבמקרה שלי, אני מלאת רגשות ואני לא באמת יכולה לא להראות רגש. השיתוף והדיבור עוזרים לי לא להתפוצץ (כשהייתי קטנה, השיטה המקובלת שלי הייתה להדחיק ולנסות לטאטא מתחת לשטיח כי ״אסור ללכלך את הכביסה המלוכלכת בחוץ״… מאז חל שינוי 🙂 ). אני לא משתפת כל אחד ובכל דבר אבל אני כן סומכת על אנשים שכבר מדברים איתי ומשתפים דברים שלהם. גם יש לי הבחנה בין חברים – מה לומר לכל אחד ובמה לשתף (גם אצלכם יש חברים שתדברו איתו על נושאים x וחברים אחרים שתדברו איתם על נושאים y?)

אין לי ממש משפט מחץ של ״גיליתי את האור״ או שהגעתי לתשובה הנכונה. אני עדיין במחשבות על זה והליכה במעגלים אבל  הרגשתי שאני צריכה לאוורר את המחשבות.. אולי זה טוב שככה היא התקילה אותי כי זה גרם לי לחשוב על דברים מחדש ולהבין טוב יותר את עצמי (טוב נו, לנסות להבין את עצמי :p )