דיכאון

כבר חודש וחצי שהדיכאון אופף אותי, או לפחות שזה מה שנראה לי כשמדברים על דיכאון. אני קמה בבוקר, מתארגנת לעבודה ובדרך מרגישה שהעצב מתגנב ומציף אותי.

כשסיפרתי לחברה ידידה שאני צריכה תמיכה, היא לא הבינה. אמרתי לה שאני קורסת נפשית והיא ענתה "זו הגדרה מאד קשה קורסת נפשית. את יכולה להסביר ביותר מילים?" וזה המשיך ככה

אבל מוצפת ממה?

אין סיבה ספציפית. יש מלא סיבות שאולי מצטברות אבל אני לא יודעת בדיוק על אחת ספציפית

וזה גורם לי להיות עוד יותר מפוחדת שאולי זה משהו כימי וזה לעולם לא יעבור, למרות שעמוק בפנים, אני יודעת שזה יעבור. פשוט צריך לחכות וזה מתסכל. כבר חודש וחצי אני שם וזה מעייף

מה זה אומר משו כימי? גוף – נפש הולכים יחד

זה תמיד תקופות כאלו. ואחריהן מגיעות תקופות ממש טובות

אני מרגישה כל כך לבד. הבדידות הזו הורגת אותי

תסבירי בדידות

נו, הבנתם כבר איך זה המשיך מפה. הרגשתי שככל שאני מנסה להרבות במילים ולהסביר ככה הצד השני אטום לגמרי למה שאני אומרת. שהכל אצלה שחור ולבן וחייבת להיות סיבה לכל דבר, כשכל מה שאני צריכה זה חיבוק ולומר לי: אני כאן בשבילך. אז בשלב כלשהו פשוט אמרתי אוקי וככה סיימנו את השיחה (היא אפילו לא הרגישה אפילו צורך לומר משהו כמו אם את צריכה משהו, דברי איתי)

היו לי חודשיים קשים.

בעבודה אני מרגישה שהבוס שלי לא תומך בי ואפילו לא רוצה להנחות אותי כי "מה לעשות, את עושה פה עבודה של מהנדסת תוכנה. אין לך הברקות". עזבו את זה שכל רעיון שלי הוא דוחה על הסף כי הוא מפחד מדברים חדשים שלא יצא לו להתנסות בהם. או העובדה שהוא לא משתף אותי באף ישיבת עבודה ותמיד נותן לי את ההרגשה שאני שם על תנאי (בינתיים הבנתי שאני חייבת לעקוף אותו ולדווח לאנשים אחרים. מקווה שמישהו אחר יוכל להעריך אותי ואת הרצון שלי ללמוד ולהתפתח)

בדירה עברתי שרשרת של תאונות חזיתיות- זה התחיל מהודעה שהבעלים שלחו לי שהם יעיפו את השותפה הנוראית שלי. המשיך כעבור יומיים כשהם אמרו שהם מתחרטים ושהיה נחמד להכיר אבל אז, כעבור שבוע, הם אומרים שהם בעצם ישאירו אותי ושנותר לי רק לחפש שותפים. ביום החתימה על החוזה, הם עשו לי גוסטינג וכעבור כמה שעות הם שלחו הודעה של היה נעים להכיר אבל בעצם אנחנו מוציאים את כולכם מהדירה

בלימודים היה לי מבחן קריטי בקורס חובה שלא היה לי מושג איך ללמוד אליו. בגלל שהוא היה במתכונת של מבחן בית, והבנתי שכולם הולכים להעתיק מכולם ושיהיו כאלה שירצו להתייעץ איתי, נלחצתי יותר כי היה לי ברור שאין לי מושג מה עונים ופחדתי שכולם יבינו שאני לא כזו חכמה כמו שהם מצפים. אז ויתרתי על מועד א'

ואז נתקעתי עם מועד ב' תוך כדי חיפוש דירה. זה היה נורא ואני לא מתביישת לומר שהעתקתי. פעם ראשונה בחיים שעשיתי משהו כזה ואני שמחה שאפשרתי לעצמי להציל אותי מעצמי. עוד כישלון היה מפרק אותי לגמרי לרסיסים

ותוך כדי חיפוש הדירה הבנתי למה אני בורחת ממאבקים. כשהייתי קטנה ואבא שלי היה צורח עלינו, הוא היה מנסה למצוא את ה"אשם" בבעייה. אני אפילו לא זוכרת מה היו הבעיות, רק שהוא היה בכל פעם כזו צועק "מי עשה את זה???" וכולנו הבנו שמי שאשם ישא בתוצאות. כלומר במכות. ותמיד היינו מנסים להפיל את זה על מישהו אחר ולהציל את עצמנו

וככה בעצם ניסיתי להמנע מלהיות בסביבה של מאבק. רק שזה רודף אותי עד היום. ולא הבנתי את זה עד שהמצב השביר שלי הביא אותי לפלאשבק לתקופה הזו

לא הייתי המון זמן בבלוגספירה. הייתי עייפה מדי לקרוא, לעבד מחשבות נוספות ולעבד את מה שקורה אצלי. אני מקווה שהעובדה שאני פה היא סימן שאני מתחזקת

מסע

אזהרת טריגר- אם המילה ניתוח והתעלפות עושה לכם חלושס, דלגו על הפוסט

ידידה שולחת לי וואטספ- "השבוע אני שוב מופיעה עם השיר שלי. תוכלי לבוא?"

אני שולחת לה- "בטח". והיא עונה עם "יו, תודה. בפעם שעברה לא היה אף אחד"

בערב ההופעה, אני מגיעה למקום ורואה מיקרופון וכיסאות שסודרו בשורות שורות לפניו. בקהל יושבים כמה זוגות ונשים בשנות ה-50 ותוהה אם הגעתי למקום הנכון אבל נזכרת שגוגל מפות הראה שזו אכן הכתובת. אני לא רואה את החברה ושולחת לה הודעה. "לא הגעתי. אני מחפשת חניה", היא שולחת לי בחזרה. "אוקי. תהיתי לרגע אם עברת ניתוח אסתטי והשתנית 😉 "

ואז מתחיל הערב.

"ברוכים הבאים לערב שירים בנושא מסעות"

ואחת אחר השניה עולות נשים שונות ומקריאות שירים. כאלה שיותר עוסקים במסעות וגם כאלה שקצת פחות.

אני חושבת לעצמי שאם הייתי יודעת את נושא הערב, הייתי יכולה להביא קרב יפה ולכתוב על המסע שעברתי בחודש האחרון. לפני חודש וחצי עברתי ניתוח קטן שאמור היה להיות פשוט. שעה כולל הכל ואת בחוץ, הבטיחו.

שש בבוקר ואני מתייצבת במרפאה. הניתוח אמור להיות בהכרה מלאה ובהרדמה מקומית. האחות מורה לי להחליף לחלוק של בי"ח, כיסוי ראש חד"פ ותחתונים חד"פ (צחקתי על התחתונים ואפילו צילמתי לאינסטגרם שלי עם הכיתוב "סקסי!"). אני נכנסת לחדר הניתוח, נשכבת על המיטה ומחברים אותי למיליון מכשירים – דופק, חמצן והשד יודע מה עוד. שמים עלי עוד שמיכה ומתחילים להזריק את זריקת ההרדמה המקומית. לא ידעתי שזה יהיה כ"כ כואב ואני מתחילה לבכות בשקט. הרופאה אומרת לי לנסות להרגע וזה גורם לי להתייפח יותר. אני לא מצליחה לעצור ומרגישה כ"כ לבד בחדר

היא אומרת לי, טוב, נחכה כמה דקות. אני מתבאסת שאני לא יכולה לקום, לחבק את עצמי ולהרגע אבל מצליחה להרגיע את עצמי בסוף והניתוח מתחיל

הרופאה מתחילה לחתוך ולצרוב את המקום, עוברות כמה דקות, ואני מרגישה שאני לא ממש יכולה לנשום. הרופאה שואלת:"את בסדר?" ואני עונה חלושות "קשה לי לנשום".

"מה?"

"קשה לי לנשום" ואני מתחילה לאבד את ההכרה. לחדר נכנס עוד רופא ואני נבהלת. בגלל שהניתוח התחיל, אני מתה מפחד לזוז ומנסה להתרכז בנשימות. אני שומעת את רעש המוניטור ברקע ואת הרופא השני אומר "קצב הלב יורד"

אני עוצמת עיניים ומנסה לצלול פנימה ולהתרכז בכאן ובעכשיו. אני שומעת מעלי את המשפט "אולי כדאי שנכניס לה אינפוזיה" ואני רק רוצה לצרוח "תניחו לי". אני מחליטה להמשיך עם הדמיון המודרך וחושבת לעצמי איפה הייתי רוצה להיות? הוואי, שמש, חוף, גלים, עונה המוח. אני מתרכזת בגלים ובים ואחרי כמה דקות אני קולטת שנהיה שקט בחדר. אני פותחת עיניים ושומעת את הרופאה אומרת "טוב, נראה שהמצב נרגע, בוא ניתן לה עוד כמה דקות הפסקה".

כשהיא חוזרת לנתח אותי, אני מבינה שההרדמה מתחילה להתפוגג אבל מחליטה שאת הניתוח הזה, אני מסיימת. אני חושקת שפתיים, מכווצת אגרופים ומחכה לסיום הניתוח.

אני יוצאת לחדר ההתאוששות ואחות ניגשת אלי ואומרת "וואוו, כמה דרמה יצרת שם!" כאילו שבכוונה יצרתי את זה, אני רוצה לענות אבל מרוב תשישות והלם שותקת. "נו, אז איך את מרגישה?"

"כמו בפוסט טראומה", אני עונה

"אויש, הדור של היום. זה לא באמת טראומה. אם לא היית מתפקדת הייתי קוראת לזה טראומה אבל אתם ממש מגזימים עם כל הדיכאון שלכם".

מה נותר לי לעשות חוץ מלשתוק ולבכות?….

בתהליך ההחלמה אני מגלה שאני לא מסוגלת לזוז. הרופאה מעדכנת שזה יכול לקרות ושצריך לחכות שהנפיחות תרד, "עניין של כמה ימים". הכמה ימים נמשכו אצלי שבוע וחצי שבמהלכן עלו מחשבות עגומות של האם אי פעם אחזור לתפקוד נורמלי.

בסוף הערב, כשכל הנשים מתפזרות ואני עוזרת בסידור הכיסאות, אני חושבת לעצמי כמה מדהים שאני יכולה להרים כיסאות, פעולה פשוטה שעד לפני כמה שבועות נראתה לי מטלה קשה מדי ואיזה כיף לחזור לעשות פעולות יומיומיות בלי שום כאב

נפגעי כתות

ראיתי את הפרק האחרון של "סליחה על השאלה" עם נפגעי כתות והעיניים שלי נמלאו דמעות.

פתאום לראות מהצד השני מישהי שאומרת "זה רק בראש שלי אבל קשה לצאת מזה. זה הרבה יותר חזק ממה שנדמה" ונותנת לך את האישור לכך שאת לא הדפוקה אלא שבאמת לא כזה קל לצאת ממערכות מתעללות (שלא נדבר על זה שהייתי ילדה… אבל עדיין האשמה נמצאת שם)

לשמוע על מישהי שבמשך שנים הגורו שלה אמר לה משפטים שהקטינו אותה ובשלב כלשהי היא התחילה להאמין בזה. בדיוק כמוך.

שהיא חשבה שהיא לא שווה שום דבר

שגם אלימות מילולית היא אלימות. והיא לא חייבת להיות בקללות

שלא קל לצאת משם ושתמיד קיים הפחד שתכנסי לזה שוב

שאפשר גם לספוג אלימות מילולית וגם אלימות פיזית ושאת לא מדמיינת את זה

ולראות את כל האנשים האלה, שנראים "נורמלים" לגמרי ואת מבינה שגם את היית באותה הסירה למרות שלא היית בכת.

רק שאצלך, אף אחד לא ניסה להוציא משם, אף אחד לא רצה להיות שם ולהאמין לך

הבחור שהציל לי את התחת

היום פגשתי את א׳. יש אנשים שעשו בשבילך משהו קטן בחיים ששינה לך את כל העולם. א׳ היה בנקודת זמן כזו שלולא נקודת ההשקה שלו לחיים שלי, הייתי היום במצב הרבה יותר רע.

חמישה חודשים לפני השחרור שלי, התחלף לי מפקד והיתה לי תחושה שהוא לא יהיה כמו המפקד הקודם, שהיה אגדי (אם כי במבט לאחור אני מבינה שהוא כבר היה עייף מהשירות כשאני הגעתי לבסיס). רק שלא חשבתי כמה רע הולך להיות.

לאט לאט ובשיטתיות, אותו מפקד התחיל למעוך אותי. זה התחיל מזה שהוא נתן לי את התחושה שאי אפשר לסמוך עלי (להזכירכם, היה לי כבר פז״מ של מעל שנה) וזה הסתיים בזה שהוא היה אומר לי שאני אפס. כל יום.

הוא לא נתן לי שום יוזמה וחופש. הפיל עלי את כל המשימות השחורות (והרבה מאוד מהתורניויות שמירה של המחלקה) וכל יום נותן לי את המבט הזה שמבהיר לי שאין לי שום מקום שם, שאני לא עושה שום דבר חשוב.

כעבור חודש כבר לא הייתי מסוגלת לתפקד. הוא היה נכנס למחלקה ואני הייתי מתחילה לבכות ויוצאת מהדלת. כל הסביבה שלי לא ממש ידעה מה עושים במצב כזה (ושוב, בדיעבד אני כועסת שלא נלחמו עלי). המחלקה שלי ראתה ושתקה. הם גם התחילו להאמין שאין בי שום דבר ושאולי עדיף לא להתערב. ניסיתי לערב את המפקד מחלקה והוא לא ממש עשה משהו. הוא זימן את המפקד שלי ואותי לשיחה. אמרתי שהמפקד חושב שאני אפס, המ״מ שאל לתגובה מהמפקד שלי והוא ענה: נו, מה לעשות שאין לה שום דבר מיוחד? שהיא די בסיסית?

כשהבנתי שמהמ״מ לא תגיע הישועה התחלתי להתחנן ממנו שפשוט ישחרר אותי מהמחלקה ויתן לי לשרת במחלקה א. הרי אם אני לא שווה כלום אז למה להחזיק אותי שם? גם לזה לא הסכימו והמשכתי לסבול

בשלב כלשהו החלטתי לעשות עם עצמי שינוי ולהראות לכולם מאיפה משתין הדג. התחלתי לעבוד ברבאק. אפילו קיבלתי פרסים מראש היחידה אבל עדיין המשיכו להתייחס אלי כסמרטוט רצפה.

אז הבנתי שאני חייבת לעשות שירות קבע במקום אחר כדי לתקן את החוויה הזו.

התחלתי לנסות למצוא לגמרי לבד מקום בתוך הגוף הגדול הקרוי צה״ל. בדרך כלל המ״מ שלך או הקצין שמעליך אמור לנווט לך את הדרך ולקשר אותך אבל במקרה שלי, לא הייתה שום תמיכה מאף אחד. לא היה לי מושג למי לפנות ואיך אז ניסיתי לגשש במחלקות שונות, בבסיסים שונים ואפילו ביחידות שונות ולשאול אם יש להם מקום עבורי.

בסוף, מתחת לאף של המ״מ שלי, ניגשתי לראיון ביחידה אחרת. הם התהלבו ממני ממש והבטיחו לי מקום. מה שלא ידעתי זה שהמפקדים באותה יחידה התקשרו למ״מ שלי שליכלך עלי ואמר שאני לא כזו חיילת טובה. במקרה דיברו גם עם א׳ שהיה קצין בבסיס אחר של היחידה והוא שיבח אותי מאוד. אותה המלצה גרמה לאנשים שראיינו אותי לתפקיד החדש להאמין שיש להם משהו טוב ביד ולמצוא לי במיוחד תקן לקבע(והמצאתי בעצם תפקיד חדש באותה יחידה 🙂 )

 

אז אם יוצא לכם לדבר על מישהו, נסו שזה יהיה באופן חיובי (וגם אם יש דברים שליליים, חשבו איך אתם אומרים אותם). יכול להיות שאתם בדיוק האדם שהולך לשנות לו את החיים