ים כחול ושמים

אמא שלי מאז ומעולם לא ממש תמכה בי. אני זוכרת ישיבת מורים בכיתה י"א שהמחנכת שאלה את אמא שלי על דבר טוב בי ואמא שלי ממש נתקעה שם ולא היה לה משהו לומר.

לאמא שלי יש גם התקפי ביקורות כלפי שבאים בגלים. פעם בחודש-חודשיים יש שבוע שלם בו היא תוקפת אותי במילותיה מהרגע שאני יוצאת מהחדר בבוקר ועד לרגע שאני חוזרת בערב. "בגיל שלך כבר הייתי נשואה", "כמה זמן לוקח לך לעשות תואר", "למה את לא מוצאת כבר עבודה" ועוד משפטים בסגנון שרק מקטינים אותי. אני יודעת שמדובר על קרב אבוד מראש ושאין טעם לענות או להסביר כי התגובה תהיה מטר של חיצי תרעלה ומשפטים נבזיים. הטקטיקה שלי היא להתחבא. לצאת מוקדם מהבית ולחזור מאוחר בערב. אשה בורחת מבשורה.

בחודש האחרון זה כבר היה ממש נורא. במיוחד עם הקורונה שאין ממש לאן לברוח. היה שבוע וחצי של התקפות, שבוע וחצי של התאוששות ושוב גל של התקפה עם "בגיל שלך כבר הייתה לי דירה ועבודה. את לא עושה כלום".

אני לא מספרת לה על כל הראיונות שלי כי אני יודעת שגם מזה היא תבנה תחמושת של "את מתראיינת הרבה ואף אחד לא רוצה אותך". חוץ מזה, יש מגיפה עולמית בחוץ וכל השוק קפוא.

והסחיטה היא לא רק נפשית אלא גם פיננסית. מגיל 18 אני מממנת את רוב ההוצאות שלי כי אמא שלי טוענת שאני לא עצמאית ושאין סיבה שתעזור לי (כן, גם אני לא מבינה את הטיעון). אני חיה בידיעה ששום דבר לא צפוי (במיוחד אחרי החרם הכלכלי במשך שנה שעברתי בגיל 17 מההורים שלי) ושומרת את רוב הכסף שלי בחסכון.

אנשים לא מצליחים להבין את זה כי ההורים שלי באים מרקע מבוסס והם עצמם חיים ברווחה כלכלית. הם לא יודעים למה אמא שלי מתקמצנת עלי. גם אני לא

התקופה האחרונה הבהירה לי שאני חייבת למצוא מקום אחר לגור בו והתחלתי לחפש חדר בדירת שותפים. אתמול קיבלתי אולטימטום מאמא שלי: עוד שישה שבועות אני מעיפה אותך מהבית. אני לא עובדת ואני יודעת שהשכירות הולכת לאכול לי את החסכונות אבל מקווה שעד אוקטובר אמצא דירה וההפסד לא יהיה כזה גדול.

אני לפעמים תוהה האם עדיין יש סיכוי לשלום ביני לאימי. האם אי פעם היא תראה את הדברים החיוביים שבי ולא רק השליליים ויותר מזה- האם היא תגיד איזו מילה טובה. אולי יש דברים שפשוט לא נועדו ללכת יחד. רק שזה שובר לי את הלב בכל פעם מחדש

נפגעי כתות

ראיתי את הפרק האחרון של "סליחה על השאלה" עם נפגעי כתות והעיניים שלי נמלאו דמעות.

פתאום לראות מהצד השני מישהי שאומרת "זה רק בראש שלי אבל קשה לצאת מזה. זה הרבה יותר חזק ממה שנדמה" ונותנת לך את האישור לכך שאת לא הדפוקה אלא שבאמת לא כזה קל לצאת ממערכות מתעללות (שלא נדבר על זה שהייתי ילדה… אבל עדיין האשמה נמצאת שם)

לשמוע על מישהי שבמשך שנים הגורו שלה אמר לה משפטים שהקטינו אותה ובשלב כלשהי היא התחילה להאמין בזה. בדיוק כמוך.

שהיא חשבה שהיא לא שווה שום דבר

שגם אלימות מילולית היא אלימות. והיא לא חייבת להיות בקללות

שלא קל לצאת משם ושתמיד קיים הפחד שתכנסי לזה שוב

שאפשר גם לספוג אלימות מילולית וגם אלימות פיזית ושאת לא מדמיינת את זה

ולראות את כל האנשים האלה, שנראים "נורמלים" לגמרי ואת מבינה שגם את היית באותה הסירה למרות שלא היית בכת.

רק שאצלך, אף אחד לא ניסה להוציא משם, אף אחד לא רצה להיות שם ולהאמין לך

הבחור שהציל לי את התחת

היום פגשתי את א׳. יש אנשים שעשו בשבילך משהו קטן בחיים ששינה לך את כל העולם. א׳ היה בנקודת זמן כזו שלולא נקודת ההשקה שלו לחיים שלי, הייתי היום במצב הרבה יותר רע.

חמישה חודשים לפני השחרור שלי, התחלף לי מפקד והיתה לי תחושה שהוא לא יהיה כמו המפקד הקודם, שהיה אגדי (אם כי במבט לאחור אני מבינה שהוא כבר היה עייף מהשירות כשאני הגעתי לבסיס). רק שלא חשבתי כמה רע הולך להיות.

לאט לאט ובשיטתיות, אותו מפקד התחיל למעוך אותי. זה התחיל מזה שהוא נתן לי את התחושה שאי אפשר לסמוך עלי (להזכירכם, היה לי כבר פז״מ של מעל שנה) וזה הסתיים בזה שהוא היה אומר לי שאני אפס. כל יום.

הוא לא נתן לי שום יוזמה וחופש. הפיל עלי את כל המשימות השחורות (והרבה מאוד מהתורניויות שמירה של המחלקה) וכל יום נותן לי את המבט הזה שמבהיר לי שאין לי שום מקום שם, שאני לא עושה שום דבר חשוב.

כעבור חודש כבר לא הייתי מסוגלת לתפקד. הוא היה נכנס למחלקה ואני הייתי מתחילה לבכות ויוצאת מהדלת. כל הסביבה שלי לא ממש ידעה מה עושים במצב כזה (ושוב, בדיעבד אני כועסת שלא נלחמו עלי). המחלקה שלי ראתה ושתקה. הם גם התחילו להאמין שאין בי שום דבר ושאולי עדיף לא להתערב. ניסיתי לערב את המפקד מחלקה והוא לא ממש עשה משהו. הוא זימן את המפקד שלי ואותי לשיחה. אמרתי שהמפקד חושב שאני אפס, המ״מ שאל לתגובה מהמפקד שלי והוא ענה: נו, מה לעשות שאין לה שום דבר מיוחד? שהיא די בסיסית?

כשהבנתי שמהמ״מ לא תגיע הישועה התחלתי להתחנן ממנו שפשוט ישחרר אותי מהמחלקה ויתן לי לשרת במחלקה א. הרי אם אני לא שווה כלום אז למה להחזיק אותי שם? גם לזה לא הסכימו והמשכתי לסבול

בשלב כלשהו החלטתי לעשות עם עצמי שינוי ולהראות לכולם מאיפה משתין הדג. התחלתי לעבוד ברבאק. אפילו קיבלתי פרסים מראש היחידה אבל עדיין המשיכו להתייחס אלי כסמרטוט רצפה.

אז הבנתי שאני חייבת לעשות שירות קבע במקום אחר כדי לתקן את החוויה הזו.

התחלתי לנסות למצוא לגמרי לבד מקום בתוך הגוף הגדול הקרוי צה״ל. בדרך כלל המ״מ שלך או הקצין שמעליך אמור לנווט לך את הדרך ולקשר אותך אבל במקרה שלי, לא הייתה שום תמיכה מאף אחד. לא היה לי מושג למי לפנות ואיך אז ניסיתי לגשש במחלקות שונות, בבסיסים שונים ואפילו ביחידות שונות ולשאול אם יש להם מקום עבורי.

בסוף, מתחת לאף של המ״מ שלי, ניגשתי לראיון ביחידה אחרת. הם התהלבו ממני ממש והבטיחו לי מקום. מה שלא ידעתי זה שהמפקדים באותה יחידה התקשרו למ״מ שלי שליכלך עלי ואמר שאני לא כזו חיילת טובה. במקרה דיברו גם עם א׳ שהיה קצין בבסיס אחר של היחידה והוא שיבח אותי מאוד. אותה המלצה גרמה לאנשים שראיינו אותי לתפקיד החדש להאמין שיש להם משהו טוב ביד ולמצוא לי במיוחד תקן לקבע(והמצאתי בעצם תפקיד חדש באותה יחידה 🙂 )

 

אז אם יוצא לכם לדבר על מישהו, נסו שזה יהיה באופן חיובי (וגם אם יש דברים שליליים, חשבו איך אתם אומרים אותם). יכול להיות שאתם בדיוק האדם שהולך לשנות לו את החיים