אתמול נפגשתי עם חבר שלא ראיתי שנתיים. הייתה לנו שיחה של פעם בחצי שנה של עדכונים טכנים אבל לאחרונה הוא עבר לעיר שלי והחלטנו ״לנצל את הרגע״ כמו שאומרים שצעירים 😉
רק שלא ידעתי כמה בסופו של דבר השיחה תהיה חשופה ומלב אל לב
הוא סיפר לי כמה היה לו קשה בשנה האחרונה, שהוא עזב את העבודה כי הרגיש שהוא מוצף בחיים ושהוא חייב הפסק והיום הוא במקום טוב יותר. אחרי שעה שדיברנו הוא החליט לצאת בפני מהארון, מה שתמיד מרגיש לי כמו ״שיט, עוד אופציה שירדה מהפרק״ אבל גם ״וואוו, כנראה שאני משהו מיוחד אם הוא מחליט לצאת בפני״
ואז סיפרתי לו על ההטרדה המינית שעברתי ע״י עובד באוניברסיטה (האמת שעשיתי חיפוש כרגע בבלוג וגיליתי שטרם יצא לי לספר על זה פה. אולי גם זה יבוא). ממש שפכתי וסיפרתי שזה הגיע למצב שלא יכולתי להגיע לפקולטה כי פחדתי שהוא יגע בלי לבקש או יגיד משהו סקסיסטי שלא בא לי לשמוע.
והחבר ישב
הקשיב
והאמין.
הוא לא פקפק, לא שאל ״אבל למה לא עשית x״ ונתן לי תחושה שיש לי מקום לסיפור שלי אפילו אם הוא לא כולל סקס או אונס.
זה פעם ראשונה שממש יצא לי לספר את כל הסיפור למישהו ולא סתם לזרוק משפט פה ומשפט שם. האמת שפעם אחת כן סיפרתי את זה למישהי.
לפני חצי שנה חשבתי ללכת להתלונן על אותו עובד והתקשרתי לסבתא שלי להתייעץ. סבתא שלי שאלה אותי מתי כל זה קרה ועניתי שלפני שנתיים. היא שאלה אם הוא ביצע איזשהו אקט מיני ואמרתי שלא (כי אני לא חושבת שלחבק או להניח עלי יד, בלי לבקש ומבלי שאנחנו חברים, יכול להיחשב לאקט מיני..) ואז היא אמרה שזה מילה שלי מול מילה שלו, שיגידו לי ״אבל למה לא אמרת כלום עד עכשיו?״ ושכנראה ידו תצא על העליונה
וזהו. מאז ניסיתי להמנע מזה
זה היה כל כך מדהים שמישהו מקשיב לי ותומך
