מכתב לחבר רחוק קרוב #2

אז אני ממשיכה לכתוב לך, כי נראה שאתה לא ממש רוצה לשמוע ולהיות בקשר

א',

אני לא יודעת מה קרה לך בחודשים האחרונים אבל פתאום אתה נראה לי כבוי. העיניים שלך משדרות את זה, הכתפיים שלך שמוטות ובכללי- נראה שאין לך ממש כוח לחיים

אני לא יודעת מה קרה וממשיך לקרות אבל ממש עצוב לי לראות אותך לבד בזה. ניסיתי להוציא ממך מה עובר עליך והכחשת בתוקף שיש משהו ואמרת- זה רק הלימודים. אני יודעת כמה לימודים זה דבר קשה ומתיש, אבל מהיכרות שלי איתך אני יודעת שזה לא מה שישבור אותך.

אתה הבן אדם הכי קר רוח בנוגע ללימודים (וכששאלתי אותך פעם איך אתה עושה את זה השבת שאתה לומד רק בשביל התעודה בסוף וזה מה שישנה כי הציונים לא משקפים הרבה ובכל מקרה סובלים).

 

אני מקווה שהמשבר שאתה נמצא בו יסתיים מהר (ושסוף סוף אשמע מה קרה).

שהשמש תזרח מעליך ושהחיוך שלך יחזור. אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אליך

 

י.

ולא לפחד מהפחד

אז אני עוברת שינוי ענק בחיים שלי

אני עוזבת את האוניברסיטה, עוברת להמשך לימודים במוסד אחר, חוזרת הביתה ונפרדת מחברים (לתמיד? אני מניחה שהקשר לא ממש ישמר עם כל העומס של הלימודים והמרחקים והאמת שזה כואב לי)

 

יש דבר אחד שמלווה אותי בכל התהליך הזה, שהתחיל לפני חודשיים עם המחשבות של לאן אני הולכת ומה אני עושה – פחד

 

יש כל כך הרבה דברים מלחיצים-

  • מאיפה אני אשלם שכר לימוד למקום החדש
  • איך אני אשתלב שם
  • האם חסר לי חומר ואני אהיה שם בפיגור
  • האם אסתדר בבית
  • האם אמשיך להרגיש פחד בבית או שזו רק ההתחלה
  • האם יהיו אנשים שיעזרו לי ברגעי משבר וברגעים שכבר לא אוכל לגור יותר בבית (חברה אחת הציעה לי לבוא אליה בכל פעם כזו ולמען האמת כמעט בכיתי מהכרת תודה)
  • איך אנשים אחרים יגיבו למעבר (כן, אני יודעת שזה לא אמור להעסיק אותי ולמען האמת חברים שהתחלתי לשתף אותם בזה והייתי בטוחה שהדבר הכי טוב שיוכלו להגיד הוא הנהון ומילת הצלחה הפתיעו עם מילים כמו- כמה אומץ יש לך לעזוב מקום שלא טוב לך בו)
  • האם אוכל להמשיך את שיעורי המוסיקה שלי שהשנה חזרתי לקחת והיוו עבורי מקום לנשימה ולפריקת לחץ (מפתיע אבל השנה כמעט בכלל לא בכיתי בניגוד לשנה שעברה שיכולתי לפעמים לבכות במשך חצי שעה, בין היתר על רגשות אשמה וגעגוע עז שאני לא עושה שום מוסיקה בחיים)

 

לפני כמה ימים היה לי יומולדת (או כמו שאח שלי הגדיר את זה- הזדקנתי בשנה מוציא לשון) וחשבתי שהדבר שאני מאחלת לעצמי הוא לשים את הפחדים בצד ולנהל חיים למרות הפחדים. להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד לו- אני יודעת שאתה שם אבל זה לא ימנע ממני להמשיך הלאה ולפול לתהום הבכי או להמשיך לתוך הלאה רק כי יש לי כל כך הרבה מחשבות מטרידות…

 

מצחיק כי שמתי יוטיוב תוך תוך הכתיבה ועכשיו עלה השיר הזה. אולי מישהו שומר עלי מלמעלה 

 

מכתב לחבר קרוב רחוק

א',


אני לא יודעת מה קרה לחברות בינינו. האמת שזה קצת מצחיק איך שבכלל נעשנו חברים. איכשהו גילינו ששירתנו יחד


ומעולם לא נפגשנו במשך השנתיים שהייתי בבסיס…


אחרי כמה חודשים של הכרות הרגשתי שאני מתאהבת בך.


ניסיתי לחזר אחריך אבל בגלל שאני בחורה ביישנית, בעיקר רמזתי לך. לא הראית בכלל סימן לתגובה ושמשהו בכלל מזיז לך שם.


יום אחד במהלך הפסקה דיברנו ופתאום זרקתי לאוויר: טוב, אז אולי נתחתן וזהו!


ענית שאתה נגד להתחתן ואני חשבתי לעצמי- אוקי, הגיוני, יש הרבה אנשים שלא אוהבים את טקס החתונה הדתי אבל אתה הפתעת אותי. בענק.


 


"לא, אני הומו ובתור אחד כזה אין לי בכלל אפשרות להתחתן בארץ"


הייתי המומה


מצד אחד, חשבתי לעצמי- טוב, הגעתי איתך למצב שבו אתה פתוח איתי ומספר לי משהו אישי.


מצד שני- למה??? עצוב


 


אחרי התאוששות (של חודש שעוד אמרתי לאח שלי- תגיד, אם אני אגיד לו שממש התאהבתי בו, אולי הוא בכל זאת יגיד שהוא אוהב גם בנות?…) המשכנו לדבר ולחלוק דברים. הרגשתי שאתה לא תמיד שם והוצאתי אותך מהפרופיל האישי שלי בפייסבוק כי הרגשתי שאני לא תמיד יודעת מה קורה בצד שלך כי אתה לא ממש שיתפת ודיברת אבל המשכנו לראות אחד את השניה ולדבר


 


השנה, כשכמעט לא היינו באף קורס ביחד, אמרתי לך שאני מרגישה שאנחנו מתרחקים ושאני דווקא לשמור על הקשר. אמרת לי שאין מה לדאוג ושתמיד אפשר להפגש בקמפוס. ידעתי שזה לא ממש נכון ושאיתך זה בכלל לא בטוח אבל נורא רציתי להאמין בזה. לפעמים הייתי יוזמת שנשב יחד לצהריים כי לא דיברנו במשך כמה שבועות. הבעיה שראיתי שלך לא מפריע שאנחנו לא מדברים. לא היה נראה שזה משנה לך כמו שזה משנה לי.


 


בשבוע שעבר, אחרי יומיים של מבחנים, כשכל מה שרציתי הוא להשאר במבחן ולבכות על כמה שקשה לי בלימודים שלחתי לך הודעה:


"אני צריכה לפרוק קצת עצב, אפשר להתקשר? " ענית שאולי מאוחר יותר.


בצהריים שוב שלחתי לך הודעה- אז מחר נוח לך שנדבר? וענית שאולי בערב. בערב כתבתי לך שלא דיברנו וענית לי שעשית שופינג בצהריים ושאלת עד איזו שעה אפשר להתקשר. אמרתי לך עד אחת בבוקר (ושתבין- לאמא שלי אני אומרת להתקשר גג עד חצות) ועוד קיוויתי שתתקשר


 


לא רק שאת זה לא עשית, למחרת כשנפגשתי איתך בכלל לא התייחסת לזה ואפילו לא באת לבקש סליחה.


א', אין לי מושג כמה פגעת בי. כל השיעור שישבתי לידך רק רציתי לבכות מרוב הזלזול שלך. שאתה אפילו לא טורח לראות מה קורה סביבך. הקטע האבסורד הוא שבמהלך *כל* השיעור היית מחובר לוואטצאפ ומסתמס עם חברים אחרים..


 


באותו ערב שלחתי לך הודעה וכתבתי לך כמה זה פגע בי חוסר האכפתיות והזלזול ונראה ששוב- אתה לא מבין מה הבעיה.


אמרת לי- י. את צריכה להבין שלכל אחד יש את הצרכים שלו והייתי עסוק באותו יום. אמרתי לך- תקשיב, כל היום אני רק מנסה לקבוע איתך לדבר בשעה שנוחה לך ולזה שוב הוא בכלל לא השיב והתייחס


 


ממש כואב ועצוב לי לסיים ככה חברות


לא מאמינה שאני עומדת לעשות החלטה כ"כ משמעותית ואפילו לא התקשרתי כדי להתייעץ איתך או לספר לך מה החלטתי..

עדכון: לאט לאט אני קולטת שתחושת הבטן שלי הייתה לגמרי מוצדקת. הבחור פשוט מנתק את הקשר ולא ממש אכפת לו. זה קשה אבל לפחות אני אומרת לעצמי שקלטתי את זה ושאני כבר מפרידה אותך מהחיים שלי (כמובן שהוא בכלל לא שם לב…)

תקופת מבחנים

אני שונאת את תקופת המבחנים. תמיד זה מביא אותי למחשבות קיומיות ומוציא לי את החשק לצאת מהמיטה

 

אני גרועה בללמוד למבחן.

זה מתחיל במחשבה ש-בטח! אני לומדת למבחן כמו גדולה!

 

*בפועל*

טוב אז רק עוד בלוג אחד לקרוא. רק עוד סרטון אחד ביוטיוב. ופתאום מגיע כבר חצות..

ואז אני- מה?! איך הזמן עבר כ"כ מהר?? טוב, אז אני אלמד עכשיו! ואז אני קולטת שכבר אחת ולא נגעתי בכלל בחומר הלימוד עצוב

 

 

 

אחות של אח קרבי

מאז שאח שלי התגייס לקרבי וסיים את ההכשרה שלו אני נכנסת לYNET כל יום

וכל פעם לפני שהאתר עולה אני מתפללת-

בבקשה,

בבקשה שלא אראה איזו ידיעה נוראית שהולכת להיות מלחמה,

שלא איזה חייל נפצע/נהרג בתאונת אימונים

שלא איזה חייל עשה שטות ממש מטופשת שגרמה לסבל של מישהו אחר

שלא היה איזה תרגיל צבאי ומישהו נפצע

שלא היה איזה ערבי או מישהו אחר במחסום שהשתגע והחליט לדקור עוד חייל

 

-זר לא יבין זאת

 

ואני רק מחכה כבר לשלום. לא מבינה את כל אלה שחושבים שצריך להמשיך את המצב ככה כמו שהוא עצוב

ללמוד ולסבול

חבר ממש טוב שלי קישר אותי לחבר שלו שעובד בהי-טק שקושר כדי להבין איך עובד שם שוק העבודה והאם שווה להמשיך וללמוד באוניברסיטה או במקום אחר כי אני ממש סובלת.

הוא אמר שסובלים בכל מקום,

שציונים לא באמת משנים (מצחיק כי רק היום ראיתי עוד מודעה שדרשה ממוצע בשמיים..),

שלא כולם מתחילים בחברות גדולות (אמרתי לו שאני לא יודעת איך אגיע למקומות כאלה ללא נסיון בחברה גדולה אבל הוא אמר שזה לא ממש עובד ככה), ושציונים של שנה א' לא משקפים שום דבר (אמרתי לו שאין לי אפילו מושג אם אצליח לעבור את הקורסים שאני חוזרת עליהם השנה).

 

הבעיה איתו זה שהוא אמר לי שכבר בשנה ב' היו לו ציונים מעולים, השיג עבודה באינטל (שזו חברה שלוקחת רק סטודנטים מצטיינים) והיום יש לו קריירה מעולה. מה שממש רחוק ממני ופשוט בכלל לא במקום שלי. הרגשתי שהוא אפילו לא יכול להבין מה זה לחזור על שנה שלמה שוב כי מבחינתו הכל הלך לו חלק…

 

הוא אמר לי להרגע ובכללי שאני לא אמורה לכעוס עליו ואז בסיום השיחה הבנתי:

א. אני לא אוהבת עם אנשים שחושבים שהם מעולים ויודעים יותר טוב מה קורה אצלך ולא מביעים אמפתיה

ב. הלימודים האלה גורמים לי רק לכעוס ולהיות מתוסכלת

 

אני כל כך כבר לא יודעת מה לעשות

כל הזמן יש בי י. קטנה כזו שצורחת- מוסיקה!!! זה הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות. מצד שני, רק כדי לעבור אודישנים אני אצטרך עוד שנתיים+המוןהמון כסף לשיעורים פרטיים ואז אני אפילו לא יודעת אם אצליח להתקבל ואוכל להשיג בתחום הזה עבודה

 

אוף

את הכי יפה כשנוח לך. אולי

הייתי ב-TOPTEN וראיתי סינקרס שובבות ששימחו לי את העיניים, הבעיה שהן היו במידות של ילדות. בצד השני היו נעליים כבר ל"גדולות" ו"גדולים" אבל הן היו קצת מגושמות ובצבע אחיד וקצת תהיתי אם אולי הן מיועדות לגברים

בעודי תוהה האם גם בנות יכולות ללכת בסניקרס שחורות שהיו שם צץ לו הצד הפמיניסטי שבי- אבל מי שואל?! מה אכפת לך??

 

יצאתי משם עם המחשבה- כדאי שאני אשמור את הכסף לנעלים שאני צריכה לקנות לחתונה בקרוב אבל המשכתי לחשוב על זה

 

עליתי על האוטובוס הביתה והמשכתי לחשוב על מה אומרת חיצוניות של האדם ולמה זה חשוב לי

הייתי קצת שקועה במחשבות ועם הראש לרצפה ואני רואה שמולי יושבת מישהי עם טרנינג עבה ועם כתמי בוץ עליו ונעליים שהיו יכולות להתאים עם ג'ינס אבל בהחלט לא עם טרנינג. אני מרימה את הראש ומסתכלת עליה ורואה את אחת הבחורות הכי מהממות שיצא לי לאחרונה לראות. עור מושלם. לחיים סמוקות באופן טבעי, שיער ארוך גולש והכי מעצבן- היא לא הייתה מאופרת בכלל

 

פתאום המחשבות שלי הפנו כיוון וחשבתי שאולי זה בעצם הקסם שלה- היא הייתה הכי בנונשלנט ואולי בגלל זה היא נראית מושלם (חוץ מהבגדים כמובן מוציא לשון)

 

ואז המשכתי לחשוב וקלטתי שגם אני נראית יפה. כשאני שרה. יש בי איזה זוהר ששוטף אותי כשאני שרה ופשוט נהנית מזה ומהקסם שזורם בי.

יש רק בעיה קטנה- אני הכי מובכת בעולם לשיר מול אנשים, בעיה 😛

 

*עדכון קטן- יש את היוטיוברית ira chan ובגלל שאני יודעת שהיא מתאפרת אז קלטתי שאולי לא תמיד סומק הוא טבעי אפילו אם זה לא נראה מתאמץ. אבל אני עדיין חושבת שהיא לא התאפרה. החיים קשים ולא הוגנים

 

 

-תמונה מהאינסטגרם הפרטי-

תקופת מבחנים, ההתחלה

 

אז שוב מגיעה התקופה הזו בשנה הדי שנואה עלי הקרוייה בשם "תקופת מבחנים".

אני גרועה במבחנים. מאוד.

למעשה, אני מוותרת עליהם מראש ואז הם צוחקים לי בפרצוף וגורמים לי לחזור על הקורס. מה שפחות כיף.

 

אני לא באמת יודעת איך ללמוד למבחן. אני כל עשר דקות קופצת מהכיסא. אם משהו לא מובן לי אני אקרא אותו ואחפש עליו מידע עוד חצי שעה ואצא בעצבים (במקום אני מניחה מה שצריך לעשות שזה לעבור הלאה?)  ובקיצור- אני ומבחנים זה לא חברים…

 

העניין הבאמת מוזר זה שזה מביא אותי לשאלות קיומיות על העולם- מה עשיתי רע שמגיע לי כל זה, האם אני היחידה בעולם שלא מבינה ת'חומר, למה אין לי חיים ועוד כל מיני שטויות כאלה 😛

 

מה הטיפים שלכם ללמידה למבחנים?