שבע פעמים צדיקה תיפול

לפני מספר ימים התכתבתי בוואטספ עם הבחור שאיתו אני יוצאת והוא סיפר לי שהוא קצת לא מפוקס כי הוא שתה 3 צ'ייסרים ועוד כוס יין עם מישהי בדייט. היה לי קצת מוזר שהוא שוב מדבר איתי על דייטים עם נשים אחרות ושאלתי אותו האם בקשר שלנו, אני זו שאחראית להזמין לדייט. מפה לשם, השיחה התגלגלה לפה

תזכורת לעצמי: כשהבחור אומר שהוא רוצה שתהיו ידידים, הוא לא מתכוון לזה במובן הרומנטי

בוקר למחרת הוא שלח לי הודעה שהוא מסביר לי שהוא נפגע כי הוא יצא שקרן בכל העסק וזה לא נכון כי הוא אמר לי מראש עניין שמירת השבת שלי יכול להיות בעייתי… חבל רק שיצאנו לדייט (או לפחות מה שאני הבנתי כדייט) והוא נטע תקווה מיותרת. יאללה, נקסט

פיטורין

"בהמשך לשיחתנו ולשימוע שהתקיים ביום 10/5/2022 ,אנו מודיעים לך בזאת על סיום יחסי
עובד – מעביד בינינו .
סיום עבודתך ייכנס לתוקף בהתאם לחובה לגבי מתן הודעה מוקדמת בתוך 30 מיום זה
"

האמת שהפיטורים לא היו הפתעה. מהרגע שנכנסתי הבנתי שבחברה לא מבינים כלום בתפקיד שלי וגם לא ממש רוצים להבין ולהשקיע. לכן היה קשה מאוד להביא תוצאות עם אפס משאבים (וכשאני אומרת משאבים, אני מתכוונת לדברים הכי בסיסיים כגון מחשב שלא קורס כל חצי שעה והבנה שאם מפתחים כלי חדש מאפס, צריך לעשות מחקר ולהבין מה הצרכים של הלקוח והאם יהיה מוכן בכלל לשלם עליו).

לפני חודש היה לי שימוע. אמרו לי שהפרוייקט שעבדתי עליו נסגר כי אין לו ביקוש (יפה שגילו אחרי שנה של עבודה 🤦) ושאין עבורי עבודה בחברה. שאלתי האם אפשר לתת לי לסיים את העבודה עד סוף הסמסטר ואמרו שיחזרו אלי בשבוע שלאחר מכן עם תשובה.

עבר שבוע. ועוד שבוע. ועוד שבוע.

וכל הזמן אני מחכה לדעת מה קורה איתי. וכמובן תוהה האם אולי בעצם אי הודעה אומר שנכנס פרויקט חדש ואני נשארת. אז עבר חודש והיום קיבלתי את מכתב הפיטורין. הבוס הגדול הודיע לי בחגיגיות "ביקשת חודשיים אז חיכינו חודש ועכשיו אנחנו נתונים לך חודש עד לסיום ההעסקה שלך". רק שהוא לא הבין שלי נמרטו העצבים בחודש האחרון כשכל יום שאני מגיעה למשרד אני יודעת שזה יכול להיות היום האחרון שלי בחברה וזה השאיר אותי עם טעם חמוץ מאוד.

במכתב כתוב שאני צריכה להמשיך לבוא לעבודה כרגיל ולבצע את המטלות שלי. מאחר והפרויקט שלי נסגר וכל העבודה תלך לפח, אני חושבת שזה קצת מצחיק לבקש ממני לבוא. במיוחד שמדובר בסך הכל על חודש.

הידיעה היום שהפרק הזה נגמר הורידה את מפלס החרדה שאיתה אני מגיעה מדי יום לעבודה בשנה האחרונה. נפילת המתח גורמת לי להרגיש כל כך עייפה ואני מקווה שבסופ"ש אשלים שעות שינה.

אני לא יודעת אם אצליח למצוא מקום עבודה אחר. בשנה האחרונה אני בכל מקרה מגישה קו"ח כי מקום העבודה שלי נורא אבל לא הייתה שם הצלחה גדולה. אולי ההתנתקות ממקום העבודה תעזור שם לשחרר את הפקק ולפתוח לי הזדמנויות חדשות

כשאת מבינה שהסטנדרט שלך לדייט ירד

** וואטספ **

החבר הגיי: נווו איך הולך?

אני: היה סבבה. והוא לא הטריד אותי בכלל! איזה מוזר שזה הפך להיות הקריטריון אצלי אם הדייט היה טוב או לא

****

אבל רגע, בואו נתחיל את הסיפור מההתחלה

לפני חודש עברתי להשתמש באפליקציית היכרות שבה מכירים באופן אנונימי. אמנם לכל איש יש שם אבל באפליקציה אין שמות או תמונות אלא רק פרטים יבשים של גיל, מגדר ומרחק ממך. את בוחרת האם את רוצה להתחיל לדבר עם הפרופיל האנונימי ואם השיחה זורמת לרוחך, אפשר להחליט לעבור לפלטפורמה אחרת ולהמשיך להכיר לעומק.

את גל עניינתי די מהר וזה די מובן עם ים ה"סתירות" שיש בי: בנאדם אנליטי שגם מתעניין ברוחניות ונפש, מישהי ששומרת שבת אבל גם ליברלית ומאמינה בשיוויון, מישהי שעל הנייר הצליחה וחכמה אבל כל הזמן צריכה להאבק כדי להוכיח את עצמה וכו'. בגלל האנונימיות השיחות עמוקות וכנות יותר וספציפית איתו הרגשתי בנוח להפתח ולספר.

עוד כשהיינו אנונימים הוא אמר "אפשר לבקש שגם אם לא תצא מפה זוגיות, נמשיך לדבר כידידים? אני ארגיש פספוס רציני אחרת". ברור לכם שהלב שלי נמס מיד, כן? כמו לכל אחת גם לי יש עניינים רצינים של חוסר ביטחון עצמי ולשמוע כזו מחמאה היה כיף. רק שכמובן כלמודת אכזבות וגוסטינג, הפקפוק נשאר וכתבתי לו בחזרה "כיף לשמוע 🙂 אז אפשר לקבוע שבסוף לא משנה מה, נפגש?"

"בהחלט!!", ענה.

המשכנו לדבר והוא סיפר שהייתה לו אקסית דתייה (בהמשך התברר לי שהם היו שנתיים יחד) וזה גרם לו לרתיעה מנשים דתיות: "יש איזה מלכוד עם בחורות דתיות. אתן מהממות ועם עומק שלא קל למצוא. אבל עדיין המרחק שיוצר הדת מקשה על חיי זוגיות". פה התחלתי להתאכזב מהסטיגמה שהבחור מדביק על כל בחורה דתיה וגם הרי אמרתי לו שאני ליברלית! 😛​

בהמשך עברנו לוואטספ, תוך כדי שאני אומרת לו "אני נותנת לך את המספר שלי אבל חסר לך שאתה מבקש תמונות עירום שלי או שלך" והוא ענה ב"אם אני אעשה משהו כזה, נותן לך את הזכות לעשות עלי שיימינג. ואני מצטער בשם המין שלי שגורם לך להרגיש ככה :(" ושוב הלב שלי התרחב מהאכפתיות שלו

המשכנו לדבר עוד קצת בוואטספ, אני שיגרתי בדיחות אבא והוא ענה עליהן בהומור משלו וברצינות אבל לא הפגין שום צחוק של "חחח" ודומיו וקצת הרגשתי שאני במלחמה מולו להוציא ממנו צחוק. די נכשלתי.

ואז אתמול, ערב יום העצמאות הוא שאל מה אני עושה. עניתי שאין לי ממש תוכניות ושאלתי מה התוכניות שלו. הוא אמר שגם לו אין תוכניות ושאל אם מתאים לי לצאת יחד בערב. כמובן שהשבתי בחיוב והתפללתי שהוא לא יראה אותי ויאמר לי שבמציאות אני לא כזו משהו (אמרתי לכם, ענייני ביטחון עצמי)

נפגשנו והיה מהמם. כאילו, הוא לא הטריד אותי מינית, שלף בפני איברים או ביקש ממני לגעת בו וזה כבר הפך את הדייט לטוב (אחרי שלל הדושים שפגשתי, הרגשתי שאני נשרפת והפסקתי לנסות להכיר דרך אפליקציות. לאחרונה חזרתי לשוק ואני שמחה שאני במקום שכבר מקפיד על הסינון ומבינה שלא מגיע לי לצאת עם אנשים שרק מעניין אותם סקס)

הודיתי בפניו שתסכל אותי שלא הצלחתי להצחיק אותו והוא טען שהיו דברים שהעלו על פניו חיוך אבל דאגתי לתקן את הרושם באותו הערב וגרמתי לו לצחוק מספר פעמים! (יחי המלחמות המטופשות שיש לי בראש)

הלכנו לאורך העיר וראינו מסיבות רחוב וילדים משפריצים ספריי שלג אחד על השני. נכנסו תוך כדי לגלידרייה מצויינת (הבחור גר בעיר שלוש שנים ולא מכיר שום פינה בעיר. כמובן שהרגשתי את הצורך לחשוף אותו קצת לפינות החמד שבה תוך כדי הליכה), המשכנו ללכת והצבעתי בביטחון על מקום של פיצרייה שברגע שהגענו אליה גיליתי שהיא לא קיימת (לפעמים אני באמת מצחיקה 😅​) והלכנו לאיבוד ברחבי העיר. סיימנו את הערב בהמבורגריה (שאח"כ עשתה לי בלגן בבטן כל הלילה) וחתמתי את הערב עם חיבוק ותקווה שגם הוא נהנה.

והנה מה שקרה הבוקר 🙂

לתפארת מדינת ישראל ומעל 10 ק"מ של הליכה

דושים באפליקציית היכרות

אני: אני פה כדי למצוא זוגיות. לבוא בסוף היום, להוריד את התיק, לתת חיבוק ארוך ולשתף אחד את השני באיך עבר היום

אני: אתה פה בשביל לחפש זוגיות?

הוא: אני מונוגמי אבל אם נאמר את האמת…יש נשים מאוד מוזרות היום (פה עברתי למצב גוסטינג)

הוא: מוזרות כמו למשל לא עושות שפם או מעוניינות שמישהו אחר יעבוד עבורן (פה כבר התחלתי להתעצבן באמת)

הוא: חיבוק זה… נחמד וחשוב אבל אם נהיה כנים.. גם אהבה חשובה (פה כבר ניתקתי את הקשר)

האישה בוערת

אתה מצליח להבעיר אותי בכל שבוע מחדש. בכל פעם שאני מגיעה, אני צופה למלחמה. ואף פעם לא מתאכזבת. אנחנו מתחילים לדבר, צוחקים קצת ומהר מאוד אני אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניך והמצב מסלים. אני מנסה לשלוט על הטון, מנמיכה את הלהבה שלי בתקווה שתנמיך את הלהבה שלך אבל בפועל זה לא עובד ואתה רק נעשה יותר אימפולסיבי.

ומשם אני מנסה לומר שאתה לא מבין אותי ואז אתה נותן דוגמה כדי להוכיח אותי ואני נגררת לתוך הדיון הזה כשבסופו אני מבינה שאין קשר בין הדוגמה למה שאמרתי והתכוונתי. ושוב אתה מנסה להביא דוגמה אחרת ואני כבר לא רוצה להכנס לשם פנימה. אני אומרת לא ואתה נעלב ואומר שאני לא מבינה אותך. אתה ממשיך לדבר ופוגע בי במקומות שהכי כואב לי בהם. וברור שלא תדע בדיוק כמה זה פוגע כי אני לא מעזה לדבר עליהם שמא גם אותן תנצל כנקודות תורפה בשיח ועוד תאשים אותי בבורות. על הקושי והכאב שלי.

לפני שבוע הבנתי שזה גדול עלי ואני מוכנה לאבד נקודות בתרגיל מאשר בתקשורת איתך וישבנו לשיחה. אמרתי לך כמה חשובה לי תקשורת פתוחה ומכבדת וראיתי שאתה לא ממש מבין. בכל זאת אמרת שתנסה.

היום שוב נפגעתי. לא הרגשתי בשיחה שבכלל חשוב לך לשמור על המקום שלי אצלך. אני חותכת את השיחה אחרי שאנחנו כבר מלופפים בתוך הריב, בשתיקה מהדהדת ועם כעס גדול שלוקח לי לפחות חצי שעה להרגיע.

אני באמת לא יודעת מה לעשות איתך עוז. יש גבול כמה צ'אנסים בחורה יכולה לתת אבל אני מפחדת שאחרת לא יהיה לנו על מה לדבר ואשתעמם. אולי הגיע הזמן לתת צ'אנס ולנסות להיות מאוד מדוייקת איתך ולא לדבר בכלל על נושאים שיכולים להתפוצץ

מועדון האאוטסיידרים

לאחרונה נסעתי עם משלחת מישראל לכנס בחו"ל ונורא חששתי. אני לא ממש מכירה את את הישראלים שנסעו איתי ובמפגש ההכנה שהתקיים לפני שיצאנו, הרגשתי שאני מאוד שונה מהחבר'ה. אני באתי בשביל להכיר אנשים ולשמוע את התכנים בכנס, לעומת היתר שבאים כי מדובר על נסיעה מסובסדת לחו"ל, לעשות שופינג ולצאת למסעדות.

מעבר לכך אני מכלכלת את עצמי די לבד והמחשבה שאצטרך להוציא כסף על שופינג או מסעדות כי לשאר האנשים לא משנה להוציא כסף, הבעיתה אותי. הם התחילו להתכתב בקבוצת הוואטספ על שלל הברים והמסעדות שהם רוצים לצאת אליהם ואני רק ניסיתי לחשוב על חשבון מה זה יבוא אצלי ואיך לא לצאת זקנה ממורמרת לגמרי…

ככל שהנסיעה קרבה, הלחץ גבר והרגשתי שאין לי עם מי לחלוק אותו. ברגע שחלקתי הגיעו תגובות של "מה הבעיה שלך? אז תוציאי קצת יותר" ו"איזה מגניב לך שאת נוסעת לחו"ל" והבנתי שעדיף לשתוק. הפחד הצטבר שם וגדל.

כבר לא הייתי בטוחה שאהנה בכלל מהכנס והרגשתי כפוית טובה שאני תופסת מקום במשלחת (בדיעבד זה היה ממש שטויות ומזל שבאתי כי הם חיפשו נשים למשלחת. היינו רק 4/20)

כמה ימים לפני הנסיעה, לקראת סוף הפגישה עם הפסיכולוגית פלטתי שאני מתה מפחד מהנסיעה לחו"ל. ניתחנו את הסיטואציה והיא אמרה שמותר לי לומר לא. יותר מזה, היא טענה שאנשים שעושים מה שהם רוצים נחשבים למגניבים (סורי פסיכולוגית, לזה אני פחות מסכימה). והיא התחילה להציע לי כל מיני הצעות למוזיאונים כיפים במקום שופינג ואמרה שהמטרה היא שאעשה כיף.

שאלתי אותה איך אני נכנסת למסעדה עם הקבוצה ואומרת שאני לא יכולה להזמין משהו יקר כי אין לי כסף. אני לא רוצה להשמע נואשת וחוץ מזה, גם ככה לא קל לי נפשית שאני לא נמצאת ברווחה כלכלית אז להודות בכך בפני זר ולהתעמת בזה מולי זה לא ממש פשוט… "מה הבעיה? תודיעי מראש שיש לך תקציב מוגדר", הפסיכולוגית אמרה. יצאתי מהפגישה כשאני מרגישה קצת יותר בשליטה ושמותר לי לעמוד על שלי ולומר לא.

ומה קרה בפועל? לא אשקר ואומר שבהרבה מקרים התחמקתי מלהיות עם כולם ולצאת למסעדות או לשופינג. אבל אם שאלו אותי ישירות, לא פחדתי לומר שאני לא יכולה לבוא או שהצעתי דברים שונים לעשות (שאף אחד לא באמת התייחס אליהם ודי זילזלו בכך…).

הייתה מישהי שהתחילה לתחקר שם את המצב הכלכלי שלי, במיוחד אחרי שהבינה שקיבלתי סבסוד נוסף למשלחת ונורא קינאה. זה היה כואב וניסיתי לברוח משם כמה שיותר מהר. אבל סך הכל, אני גאה בעצמי שיצאתי למשלחת והתעמתתי עם הפחד. הבנתי גם שזה בסדר להיות אאוטסיידרית וכנראה שכבר לעולם לא ארגיש חלק מה"מקובלים" וזה בסדר. אני לא יכולה להמשיך ולנסות להדחף לתוך החברה, כמו למשל שעשיתי בצבא (והיה כישלון טוטאלי) כי אין לי כבר כוח להעמיד פנים שאני מישהי אחרת ולעשות דברים שאני שונאת.

אז אני אהיה בגאווה במועדון האאוטסיידריות ואקווה לראות שם עוד פתיתי שלג שיצטרפו אלי. ואולי אפילו אכיר חברים חדשים שם

הבוס מתפטר

הפוסט התחיל לפני חודש ומאז היו מספר שינויים. נספר הכל מההתחלה:

חלק א' – ההודעה הדרמטית של הבוס

לפני מספר שבועות הבוס שלי הושיב אותי לשיחה, סגר את הדלת ואמר אני צריך לספר לך משהו. שיט, חשבתי לעצמי. הנה מפטרים אותי. לנשום עמוק.

רק שבמקום זה הוא הודיע שהוא עוזב. לסטארטאפ מגניב, שם הוא הולך להקים שם צוות של ארבעה אנשים(!). לא הבנתי איך נותנים לאדם חסר ניסיון ניהולי (וממה שהיה לו בשנה האחרונה זה היה גרוע) לנהל ומסתמכים על הברברת שלו והביטחון העצמי המופרז. כל כך כעסתי שככה התעשייה עובדת – אני עם הביטחון המועט בי וגם עם ציפיות ריאליות מעצמי לא מצליחה למצוא מקום עבודה אחר אבל הוא הולך להכפיל את השכר וגם לעבוד במקום הרבה יותר טוב…

אולי זה חלק משלבי האבל שלי. כמעט כמו אסתר המלכה: שישה חודשים בדמעות ועצב שהיו עד כה וכעת יהיו כנראה עוד שישה חודשים בכעס.

חלק ב' – וידוי מול הבוס של הבוס

לאחר שבוע, פניתי לבוס ואמרתי לו: אנחנו צריכים לסגור קצוות ואני צריכה ללמוד ממך איך הופכים את האלגוריתמים שכתבתי למוצר (להביא אותו לפרודקשן בשפת הלעז). "אני לא אספיק", ענה הבוס, "אבל הבוס שלי יראה לך כבר איך עושים את זה". שלחתי את ההודעה לבוס של הבוס והמשכתי לעבוד על האלגוריתם.

יום למחרת, הבוס של הבוס מזמן אותי לשיחה ושואל על מה בדיוק אני עובדת. אני מספרת לו שדיברתי עם אשת המוצר בחברה שאמרה לי שאין באמת צורך במה שאני מפתחת ואומרת לו שכדאי לו לבדוק מול הלקוח האם יש טעם להמשיך ולפתח את הפיצ'ר שאני עובדת עליו. אני משתפת אותו שאמנם עבדתי המון על האלגוריתם (למעשה המצאתי אותו מאפס ועבדתי עליו לבד כי הבוס שלי התעלם ממני) אבל יש עוד המון עבודה ואם אף אחד לא ישתמש בזה אז חבל וכדאי לעבור לפרוייקט אחר. אנחנו מסיימים את הפגישה והוא אומר שידבר איתי.

חלק ג' – ההודעה הדרמטית של הבוס של הבוס

עובר שבוע והבוס של הבוס מתקשר אלי ומודיע לי שהולכים לפטר אותי. "בדקתי ואין באמת צורך במה שפיתחת ואני לא רואה בשבילך פרוייקטים בעתיד". הופתעתי שהם פשוט סוגרים את חטיבת האלגוריתמיקה בחברה (היא כללה אותי ואת הבוס). חלק מהשירות שנותנים בחברה הוא מוצר בהתאם לדרישת הלקוח עם התאמות אלגוריתמיות עבורו וכעת פשוט לא יהיה דבר כזה…

לא ידעתי כל כך איך להתייחס גם להודעת הפיטורים. מצד אחד אני סובלת שם – בוס שמתעלל בי, שכר לא הוגן בהתאם לידע וליכולות שלי, חוסר במשאבים בסיסיים (מי שמע על מקום עבודה שצריך לתכנת בו והעובדת צריכה להתחנן למחשב שעובד ולא קורס כל 10 דקות?). מצד שני – זה עדיין פיטורין ואני צריכה לשלם חשבונות. חוץ מזה, אני בוחנת את השטח כבר מספר חודשים ונורא קשה למצוא מקום שמוכן לקבל אותי למשרה חלקית 😦

פניתי כבר ל-4 חברות גדולות שיש להן תקנים למשרות סטודנט והם דחו אותי בתירוצים שונים. בחברות קטנות יותר, אין תקנים למשרה חלקית ולכן אני מרגישה בין הפטיש לסדן.

כולם אומרים לי "נו, עכשיו יש לך כבר נסיון אז בטח לא תהיה בעיה למצוא", רק שהם לא מבינים את המצב בשטח וזה רק יותר מתסכל. אז אני גם לא יכולה להתקבל כסטודנטית מן המניין לתואר שני ולקבל מלגת קיום וגם לא למצוא משרה חלקית שבה אקח יומיים בשבוע ללימודים ולצבירת קרדיט.

האופציה שעומדת על הפרק היא לנטוש את חלום הלימודים ולעבור למשרה מלאה. אני עדיין לא שם אבל אם יעברו החודשים ואראה שאני לא מוצאת משרה חלקית, לא תהיה ברירה ואעבור כולי לתוך התעשייה.

פוסט מורטם אקדמי

​שבוע שעבר הייתי צריכה להציג את פרויקט הגמר שלי בקורס באוניברסיטה הנחשבת והכל התפקשש. הלב שלי נשבר ויקח לי זמן לעכל את כל שלבי האבל על החלום שהתפוצץ. בינתיים בשלב העצב – בכיתי במהלך השבוע אבל היום אני מרגישה קצת יותר טוב.​​

אבל נחזור להתחלה וננתח את כל השלבים שהובילו לכישלון. יש לי מספיק ביקורת עצמית גם ככה אז בבקשה לא להוסיף כזו בתגובות.

1. בחירת נושא מחקרי בלי בסיס שכבר עובד – הצוות שלי, שהורכב ממתמטיקאי (נקרא לו א') וממתמטיקאית (נקרא לה ג') רצו לקחת את אחד הנושאים שלמדנו בקורס ולחקור האם ניתן להוסיף שלב באלגוריתם. 

האמת שהשתעשעתי דווקא לקחת נושא מחקרי ולא משהו פרקטי יותר, מתוך תחושה שהצוות שלי עוסק כבר שנה במחקר מתמטי אז מחקר במדעי המחשב יהיה שטויות ואני אצבור עוד ידע. מה שלא לקחתי בחשבון זה שבגלל שלא הייתה שום משמעות לאותו שלב, זה לא מספיק הלהיב אותי (והאמת את כולנו) וזה פגע באמביציה שלנו להצליח. 

בנוסף, לא לקחתי בחשבון שעבור מתמטיקאים מחקר הוא משהו שמבוסס על נוסחאות והוכחה על גבי הוכחה. במדעי המחשב, לפחות כשכותבים אלגוריתם וצריך לממש משהו פרקטי, זה מתבסס הרבה על ניסוי וטעיה. הצוות שלי השתגע מזה וזה רק החריף את חוסר המוטיבציה. במיוחד כשדברים לא עבדו ולא היה ברור מדוע.

2. חוסר תקשורת – בהתחלה הבהרתי שהתקשורת חשובה אבל תו"כ נתתי לה להתמסמס. לא היינו מספיק אמיצים כדי לעמוד מול הכישלונות ולומר: זה לא עובד, בואו ניקח כיוון אחר. התברברנו כל אחד במקום שלו ולא היה אכפת לנו שכל אחד טובע. חברי הצוות זיזלו בשאלות שלי (ג' גם הסבירה לי בבוקר של ההגשה שהשאלות שלי היו בזבוז של זמן) ולי לא היה אומץ וכוח להתחיל להתווכח ולהסביר למה חשוב לי להבין. 

בנוסף, א' היה גם די מעופף והיה אמור להתבסס על התוצרים שהפקתי אבל הוא לא היה זמין והתעלם ממני ולא שמתי גבול והבהרתי שהמצב לא יכול להמשך כך. הרגשתי שאין לנו שפה משותפת

3. חוסר בעדכון באופן קבוע – א' ניסה להתחמק מעדכון כי לא עבד לנו דבר לאורך הדרך אז הוא טען שאין מה לעדכן. בדיעבד, אני חושבת שדווקא היה נכון לדבר על מה לא עובד, לנתח למה זה קורה והאם יש טעם להמשיך באותו כיוון

4. לקחת פרוייקט גדול שמכיל מספר שיטות – לפרוייקט היה לנו בסך הכל חודש וקצת. אנחנו הלכנו על ניסוי של מספר אלמנטים שונים להוספה לאלגוריתם ובסוף לא הספקנו לממש אף שיטה במלואה וכמובן שלא היו לנו תוצרים. בדיעבד היה צריך להתחיל משיטה אחת, לממש את כולה במלואה ורק אם היה זמן, להמשיך לעוד שיטה

5. לשים את עצמי בצד – יום לפני ההגשה ג' הודיעה שהיא לא רוצה שנשתתף בכתיבת מאמר הסיכום ובהצגה. היא תוסיף את השמות שלנו אבל היא לא מוכנה להוציא משהו שהיא לא כתבה בעצמה. ידעתי שזה לא הזמן הנכון להתווכח והיא אמרה שהיא תתן לנו לעבור על המסמך לפני ההגשה. בסופו של דבר היא לא נתנה לנו לעבור על המסמך וגם הגישה אותו באיחור. מה שכמובן פגע מאוד בציון. אבל זה לא נגמר פה. בהצגת הפרוייקט היא השמיטה את כל החלק שלי ושל א'. שברון לב כבר הזכרתי?

אז אומנם החלק שלנו באמת לא עבד אבל למה לא להזכיר את השלבים של הביצוע שלו, לדבר על הקשיים ולומר שבסוף במבחן התוצאה זה לא עבד? הרי מראש לא ידענו מה תהיה ההשלכה….

בסמסטר הבא יש לי סמינר שצריך להציג ולדבר על מאמר בקבוצה. אני רק מתפללת שהיא תהיה חוויה מתקנת לשברון הלב בקורס ששמתי בו את הלב והנשמה שלי