האושר הוא…

נרשמתי לסדנת תנועה בנושא "האור שבתוכנו". קצת קיטשי ורוחניקי אבל הכרתי את המדריכה וידעתי שיש שם פוטנציאל. הסדנה, בהתאם לסדנה רוחניקית, הייתה בסוף העולם שמאלה באיזה חממה (בחיי).

אני מגיעה לשם בערב, קור אימים, חושך לאורך כל הדרך, ובסוף מגיעה לאיזו חממה שלצידה יורט גדול. אנחנו נכנסים ליורט ואני מגלה שאנחנו 6 אנשים בסך הכל, מתוכם אחד הוא הבנזוג של המדריכה והשניה היא חברה שלהם. אופס, אני מרגישה שהגעתי למפגש חברים ואיך יהיה אפשר באמת להחשף נפשית שם אבל אני כבר שם, אז יאללה, נזרום.

אנחנו מתחילים להתחמם ולרקוד ובהמשך הערב מגיע החלק שלשמו התכנסנו – מציאת האושר בתוכנו.

במשך חצי שעה האחרונה צריך לרקוד ועם כל שיר שמתנגן, לחשוב על דבר אחר שמביא לי אושר לחיים. בהתחלה אני חושבת על הדברים הפשוטים והברורים – חיוך של בנאדם, אמבטיות חמות, חיבוק, אוכל טעים. ככל שמתמשך הזמן, אני מתעמקת פנימה וחושבת מה מביא לי אושר. ואז קלטתי: יציבות. בית, מקום משלי, בלי דאגות כלכליות. זה מה שיביא לי את האושר.

ומאז אני קצת מדוכדכת כי אני מבינה שאני רצה על הגלגל של לנסות להשיג שקט כלכלי באחת המדינות היקרות בעולם, עם פוליטיקה שמחרבת אותה ואני לא רואה שיש לי עתיד. גם אם אשיג עבודה, אף אחד לא מבטיח שמחר לא אפוטר או שאגיע למקום שהבוס שם פוץ ולא מקדם אותי קדימה. תמיד אהיה בחרדה שעוד רגע זה נגמר. וזה הכי מתסכל שיש

התחלתי לחשוב על דרכים לצאת מהלופ הזה ואני לא רואה איך זה קורה פה בארץ. אני מתחילה לחשוב על דרך פעולה אבל עד לסוף ינואר אני עסוקה בהגשות לקורסים. אז יש לי חודש לסחוב ואז להתחיל בפעולה של הוצאת אזרחות זרה, כיוונים לתואר שני שיקבל אותי ו*גם* יקדם אותי. כי די, אני כבר בת 30 וכמה אפשר להיות ב"אולי". גם לי מגיע להיות קצת מאושרת