הודו זה כאן

אני רואה בקבוצת הוואטספ של השכונה הודעה שהועברה על שיעורי יוגה חינמים בנציגות הודו בישראל לכבוד שבוע היוגה. עד אותו הרגע לא היה לי מושג שיש כזה יום או מה הוא בדיוק מציין, אבל שיעורי יוגה חינם ועוד במהלך השבוע ?! נשמע דיל לא רע.

אאני נרשמת אבל בפועל… לא מגיעה. זה נבלע בין כל המשימות והדיכאון שאוכל לי את כל האנרגיה…

ואז אני מקבלת שבוע לאחר מכן הודעה (באנגלית במקור): היי יודית ג'י, שמחתי לראות אותך אתמול בשיעור האונליין, אבל היום היית חסרה לי. בברכה, #שם_הודי

אין לי מושג איך הייתי בשיעור שלא הייתי בו אבל זה נותן לי דחיפת מוטיבציה לברר על השיעורים. מתברר שיש שיעורים בכל בוקר בחינם, ללא קשר ליום היוגה, בשבע לפנות בוקר (נו, יש אנשים שאצלם בוקר רק מתחיל בעשר ;)) או בשמונה

אני מחליטה לפחות לנסות פעם אחת ושמה שעון מעורר. אני קמה בשש בבוקר, אחרי חמש שעות שינה ומבינה שאין סיכוי שאני אגיע לשיעור של שבע כי אני חייבת עוד קצת שינה. אז אני טיימר לשעה ובונה על השיעור של שמונה.

אני קמה מותשת והאמת משקשקת מהעובדה שאני הולכת לעשות יוגה במרכז הודי. ההודים הם אלה שהמציאו את היוגה ולכן אני מניחה שהמדריכה היא חצי אל – חתיכה, גמישה, מלאת כוח, ויש סיכוי שהרבה מהתרגילים פשוט לא אצליח.

אני יוצאת לתחנת האוטובוס והוא מאחר. אני מגיעה באיחור גדול למקום והמומה מפיסת הודו הקטנה והסופר אלגנטית שאני רואה – מוסיקה הודית חרישית בכניסה, קיר שלם מעץ ואומנות הודית יפיפיה תלויה עליו. אני נכנסת בשקט לחדר שיש בו שטיח גדול רקום ופורסת בדממה את המזרן המהוה והאפור שלי.

ההפתעה ממשיכה עם המורה עצמה. בנגוד למה שקורה בארץ, שמה שחשוב במורה ליוגה שהיא תהיה יפיפיה ומתוחה עם הבגדים ה"נכונים" (טייץ בצבע בוהק וחזיה תואמת, רצוי ממותג אמריקאי יוקרתי), המורה ההודית עם בטן קצת רופסת, ולובשת טייץ שחור פשוט וחולצת טי שירט לבנה.

יופי, אני חושבת לעצמי, אולי היא פחות אלה ממה שחשבתי.

אני מתחילה לתרגל עם יתר הכיתה ומקווה שלא פיספסתי יותר מדי. לידי יש מישהו שהוא פחות גמיש ממני אבל לא מתנשף כמוני בכל תרגיל #סמיילי_מובך. המורה לוקחת תרגילים שנראים פשוטים אבל שנעשים בהילוך איטי, מה שמגביר את הקושי והדיוק בהם. וכשהיא מדגימה אותם זה נראה כה פשוט אבל אני כאמור, מתנשפת.

באחד התרגילים למשל, צריך לשכב על הגב עם רגליים מפושקות ולהזיז כל רגל לכיוון האוזן. בחיי שאין לי מושג איך היא מצליחה להגיע לשם, כי אני הצלחתי להזיז אותן ב-90 מעלות במקסימום. טוב, יש לי עוד דרך להגיע עד שאהיה הודית (או יוגית) מושלמת 😉

בסיום השיעור המורה מורה לנו לשיר "אום" שלוש פעמים. רק שבניגוד לשיעורים ישראלים ששם זה נשמע מאולץ ואני לא משתתפת בזה, פה זה מרגיש טבעי ולא כפוי. היא מוסיפה עוד שיר הודי קצר שאני לא מכירה ואנחנו מודים לה על השיעור. אני מגלגלת את המזרן ויוצאת להתחיל את היום בידיעה שאולי אני מתנשפת אבל וואלה הצלחתי כמעט את כל התרגילים ושאני במצב ממש לא רע