עייפות החומר

"בשישי בכיתי מול חברים", אמרת לי. אני עונה לך שזכית שיש לך חברים כאלה שאתה מרגיש בנוח לבכות מולם ויודעת כמה שזה לא מובן מאליו אצלך, הצבר הכי קוצני שאני מכירה.

אתה עונה שזו הסללה מגדרית שגברים לא בוכים ואני מהנהנת.

"הייתה לי איתם שיחה שדומה לשיחות שאנחנו עושים. רק שאצלך זה גורם לקצת טריגר", פה אני מתחילה קצת להתכווץ מבפנים ועונה בבדיחה ואתה ממשיך "הם הצליחו להפריד בין האישי למערכתי". מדובר בביקורת? אני שואלת. "קצת 😘"

והאמת שרק כשאני כותבת את השיחה בינינו אני מבינה כמה אנרגיה אתה שואב ממני. אתה תמיד מוציא אותי עם תחושות אשמה שאני לא בסדר. פתאום אני מבינה שזו לא אני. זה אתה.