הקפות שניות

אני מחפשת הקפות שניות בעיר כי הגיע הזמן להשתחרר קצת ולרקוד ובוואטספ קופצת הודעה על הקפות במועדון בדרום העיר. אני שואלת חבר אם ירצה להצטרף והוא עונה שהוא לא זמין אבל אני מחליטה לא לוותר על ההזדמנות ויוצאת לשם לבד.

למרות מה שאתם חושבים (נו טוב, מה שאנשים חושבים כשהם רואים אותי), אני לא בחורה של מועדונים. הפעם האחרונה שהייתי במועדון כנראה הייתה בגיל 18 בטיול בברלין. אני מצפה למשהו חשוך עם עשן והמון רעש, אבל כשאני מגיעה למועדון אני נכנסת ורואה מקום יפיפיה: שנדליר תלוי, במה עם תאורה מחמיאה ו…חמישה אנשים.

איפה ההקפות שהבטיחו לי?

אני נכנסת לגוגל ומגלה שאמנם הפיצו שהאירוע מתחיל בעשר, אבל באירוע בפייסבוק הוא מתחיל בעשר וחצי. אז אני מתיישבת ליד הקיר ושורפת זמן בפייסבוק ובוואטספ. מגיע עשר וחצי, המועדון מתחיל להתמלא ועדיין אין סימן להקפות. אני כותבת בוואטספ המשפחתי כמה מבאס שאני לא בהקפות ואח שלי עונה בלא נורא, נסי שנה הבאה.

אני מחכה עוד קצת וב-11 עולה להקה על הבמה. אני לא מכירה את הלהקה ורואה שאנשים מוחאים להם כפיים ואני נשארת. הם מנגנים שיר צ'יל ואני מתאכזבת קצת כי רציתי משהו רקיד. טוב, אני חושבת לעצמי שתהיה הופעה רגועה. אבל אז- בעיות טכניות או בשם השני- מחליטים לחכות למישהו (עד עכשיו לא הבנתי למי)..

כעבר עשר דקות הלהקה עולה לבמה ומתחילה לנגן משהו קצבי ואני קולטת שהאולם התמלא בהמון נערות ונערים ואני לא ממש מתאימה לדרס קוד. הבנים בציציות וכיפות, הבנות בחצאיות וכפכפים ואני מרגישה קצת חריגה עם הסקיני ג'ינס והאולסטארס. ולא סתם השתמשתי ב"בנים" ו"בנות", הם היו תיכוניסטים ואני מרגישה נורא זקנה

נוצרת עזרת גברים ועזרת נשים (נחשו איזו עזרה הייתה מול הבמה ומי היו בצד..) ואני מתאכזבת שאין משהו משותף. בעזרת הנשים, הבנות רוקדות במעגלים – כל אחת עם הקליקה שלה ואני עומדת בצד ומובכת לחלוטין. אני מבינה שאם לא אאזור אומץ ואצטרף לאחד המעגלים, באתי סתם. אני מתחילה להסתובב בעזרה ולחפש איפה אוכל להצטרף. מתחיל השיר הבא ואני קופצת למים, כלומר לאחד המעגלים. אני שרה יחד עם כולם במלוא גרון שיר דוסי שהלהקה מנגנת ומחליטה to fake it ולא להתייחס לשוני שלי

כעבר שני שירים המעגל מתפרק אבל אני מצטרפת כבר למעגל אחר וממשיכה באותה רוטינה עם הרבה אנרגיה וקפיצות (ושירה בג'יבריש כי אני לא מעודכנת בשירים הדוסיים העדכניים). אחרי שעה, AKA חצות, החלטתי שבגילי זה כבר יותר מדי ואני צריכה הביתה. אני חותכת משם ובדרך חושבת שהתחלתי את הערב במחשבה שארקוד ואולי אמצא בן זוג ובסוף מה שקרה זה שרקדתי עם הרבה טינאג'יריות דתיות ולא דיברתי אפילו עם בן אחד. העיקר שהצלחתי לצאת מאיזור הנוחות שלי וללמוד שגם אם את מרגישה עוף מוזר, זו לא סיבה לא להנות קצת מהחיים

10 תגובות על ״הקפות שניות״

  1. מזדהה עם תחושת "העוף המוזר", תמיד הרגשתי כך. כל הכבוד לך על היציאה מאזור הנוחות ועל ההחלטה לזרום בריקודים שם למרות תחושת אי-הנוחות ואי-השייכות, זה בכלל לא מובן מאליו. אני בעד יציאה מאזור הנוחות, זה משחרר משהו במכניקה העדינה של הנפש. אהבתי את המסקנה המסכמת. הרי גם לעוף מוזר מותר לרקוד 🙂

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s