מסע

אזהרת טריגר- אם המילה ניתוח והתעלפות עושה לכם חלושס, דלגו על הפוסט

ידידה שולחת לי וואטספ- "השבוע אני שוב מופיעה עם השיר שלי. תוכלי לבוא?"

אני שולחת לה- "בטח". והיא עונה עם "יו, תודה. בפעם שעברה לא היה אף אחד"

בערב ההופעה, אני מגיעה למקום ורואה מיקרופון וכיסאות שסודרו בשורות שורות לפניו. בקהל יושבים כמה זוגות ונשים בשנות ה-50 ותוהה אם הגעתי למקום הנכון אבל נזכרת שגוגל מפות הראה שזו אכן הכתובת. אני לא רואה את החברה ושולחת לה הודעה. "לא הגעתי. אני מחפשת חניה", היא שולחת לי בחזרה. "אוקי. תהיתי לרגע אם עברת ניתוח אסתטי והשתנית 😉 "

ואז מתחיל הערב.

"ברוכים הבאים לערב שירים בנושא מסעות"

ואחת אחר השניה עולות נשים שונות ומקריאות שירים. כאלה שיותר עוסקים במסעות וגם כאלה שקצת פחות.

אני חושבת לעצמי שאם הייתי יודעת את נושא הערב, הייתי יכולה להביא קרב יפה ולכתוב על המסע שעברתי בחודש האחרון. לפני חודש וחצי עברתי ניתוח קטן שאמור היה להיות פשוט. שעה כולל הכל ואת בחוץ, הבטיחו.

שש בבוקר ואני מתייצבת במרפאה. הניתוח אמור להיות בהכרה מלאה ובהרדמה מקומית. האחות מורה לי להחליף לחלוק של בי"ח, כיסוי ראש חד"פ ותחתונים חד"פ (צחקתי על התחתונים ואפילו צילמתי לאינסטגרם שלי עם הכיתוב "סקסי!"). אני נכנסת לחדר הניתוח, נשכבת על המיטה ומחברים אותי למיליון מכשירים – דופק, חמצן והשד יודע מה עוד. שמים עלי עוד שמיכה ומתחילים להזריק את זריקת ההרדמה המקומית. לא ידעתי שזה יהיה כ"כ כואב ואני מתחילה לבכות בשקט. הרופאה אומרת לי לנסות להרגע וזה גורם לי להתייפח יותר. אני לא מצליחה לעצור ומרגישה כ"כ לבד בחדר

היא אומרת לי, טוב, נחכה כמה דקות. אני מתבאסת שאני לא יכולה לקום, לחבק את עצמי ולהרגע אבל מצליחה להרגיע את עצמי בסוף והניתוח מתחיל

הרופאה מתחילה לחתוך ולצרוב את המקום, עוברות כמה דקות, ואני מרגישה שאני לא ממש יכולה לנשום. הרופאה שואלת:"את בסדר?" ואני עונה חלושות "קשה לי לנשום".

"מה?"

"קשה לי לנשום" ואני מתחילה לאבד את ההכרה. לחדר נכנס עוד רופא ואני נבהלת. בגלל שהניתוח התחיל, אני מתה מפחד לזוז ומנסה להתרכז בנשימות. אני שומעת את רעש המוניטור ברקע ואת הרופא השני אומר "קצב הלב יורד"

אני עוצמת עיניים ומנסה לצלול פנימה ולהתרכז בכאן ובעכשיו. אני שומעת מעלי את המשפט "אולי כדאי שנכניס לה אינפוזיה" ואני רק רוצה לצרוח "תניחו לי". אני מחליטה להמשיך עם הדמיון המודרך וחושבת לעצמי איפה הייתי רוצה להיות? הוואי, שמש, חוף, גלים, עונה המוח. אני מתרכזת בגלים ובים ואחרי כמה דקות אני קולטת שנהיה שקט בחדר. אני פותחת עיניים ושומעת את הרופאה אומרת "טוב, נראה שהמצב נרגע, בוא ניתן לה עוד כמה דקות הפסקה".

כשהיא חוזרת לנתח אותי, אני מבינה שההרדמה מתחילה להתפוגג אבל מחליטה שאת הניתוח הזה, אני מסיימת. אני חושקת שפתיים, מכווצת אגרופים ומחכה לסיום הניתוח.

אני יוצאת לחדר ההתאוששות ואחות ניגשת אלי ואומרת "וואוו, כמה דרמה יצרת שם!" כאילו שבכוונה יצרתי את זה, אני רוצה לענות אבל מרוב תשישות והלם שותקת. "נו, אז איך את מרגישה?"

"כמו בפוסט טראומה", אני עונה

"אויש, הדור של היום. זה לא באמת טראומה. אם לא היית מתפקדת הייתי קוראת לזה טראומה אבל אתם ממש מגזימים עם כל הדיכאון שלכם".

מה נותר לי לעשות חוץ מלשתוק ולבכות?….

בתהליך ההחלמה אני מגלה שאני לא מסוגלת לזוז. הרופאה מעדכנת שזה יכול לקרות ושצריך לחכות שהנפיחות תרד, "עניין של כמה ימים". הכמה ימים נמשכו אצלי שבוע וחצי שבמהלכן עלו מחשבות עגומות של האם אי פעם אחזור לתפקוד נורמלי.

בסוף הערב, כשכל הנשים מתפזרות ואני עוזרת בסידור הכיסאות, אני חושבת לעצמי כמה מדהים שאני יכולה להרים כיסאות, פעולה פשוטה שעד לפני כמה שבועות נראתה לי מטלה קשה מדי ואיזה כיף לחזור לעשות פעולות יומיומיות בלי שום כאב

11 מחשבות על “מסע

  1. וואו איזה פחד! כל כך הרבה השתבש בניתוח הזה ומזל שבסוף חזרת לעצמך אבל מטריד אותי יותר מכל העדר החמלה של הרופאים. ממש מקומם
    שמחה שאת בסדר
    בסוף גילית לחברה שלך שכן הגעת?

    אהבתי

    • זה באמת היה נורא ותקופת ההחלמה לקחה המון זמן. בכל פעם שנדמה שהמצב חזר לשגרה, האיזור התנפח ושוב הייתי מוגבלת. מקווה באמת שמעכשיו לא יהיו הפתעות נוספות

      אהבתי

  2. תתחדשי על העיצוב החדש, אמנם קצת מתקשה בקריאה על רקע זה, אבל זה רק אני ואני אוהבת את הצבע.
    אטימות כזו של אשת צוות מקצועי ממש מקוממת אותי, הייתי רוצה לראות איך היא היתה מרגישה במקומך.
    העיקר שהתאוששת והבאסה נשארה מאחור..
    רק בריאות.

    אהבתי

    • תודה רבה על הפידבק על העיצוב. אפשרויות העיצוב בוורדפרס מוגבלות ואינני יכולה לקבוע את צבע הגופן אך אנסה לראות מה ניתן לעשות

      בגלל אותה תגובה של האחות, נוצרה אצלי טראומה נוספת ובכל פעם שהייתי נזכרת בתגובה שלה, הייתי בוכה שוב. זה היה אחד השבועות בחיים שלי שבכיתי בהם הכי הרבה.

      תודה רבה רחל

      אהבתי

  3. לרגע שנכנסתי לפה תהיתי אם הגעתי למקום הנכון.
    תתחדשי על העיצוב 🙂

    אני לא מבינה אנשי רפואה שעובדים במקצוע הזה ולא מסוגלים להראות חמלה למטופל שעבר טיפול או פרוצדורה, אפילו אם הם שגרתיים, רק שעבור המטופל זה ממש ממש לא. ועובדה שמה שעברת שם היה חריג עבורך עד מאוד.

    Liked by 1 person

    • זה היה חריג. המזל שלי הוא שאני צעירה ולכן הגוף שלי מסוגל להתגבר על זה אבל באותו שבוע לא הפסקתי לבכות ולא ממש ישנתי (מה שהוביל ליותר בכי). היו הרבה מאוד מדיטציות שהזכרתי לעצמי שהגוף שלי הוא מכונה מבריאה, שאני בשליטה על הגוף, והרבה מאוד נשימות פנימה והחוצה

      אהבתי

  4. יש לי הרבה מה לכתוב על התגובה חסרת הרגישות של האחות הסתומה (בעיקר אני כועסת), אבל נשים את זה בצד. איזה מזל שחצית (גם) את המכשול הזה, וכעת את מתפקדת ומרימה כיסאות 🙂 בלי כאב. כל הכבוד על ההתכנסות פנימה והשימוש בדמיון מודרך. זה לא בנאלי או מובן מאליו. את מלכה!

    Liked by 1 person

    • כפרה עליך 3> זה היה כל כך קשה.
      לפני הניתוח הלכתי לייעוץ נוסף ואמרו שאין סיכוי שמשהו ישתבש אז לא דמיינתי שאהיה מושבתת. אבל באמת מזל שזה היה זמני (נו, מדי פעם זה מתנפח שוב אבל בינתיים זה חולף ובשבועיים האחרונים חמסה חמסה הכל טוב).

      האמת שהיה לי מאוד קשה להתמודד עם השאלה "נו, כבר החלמת??" כי צריך כמה חודשים טובים רק כדי לראות שלא נוצרו סיבוכים וגם כי איפשהו בפנים יש בתוכי כעס שעשיתי את הניתוח. אם הייתי מודעת לכל ההשלכות (שהרופאה ניפנפה מבעד לחלון כששאלתי וגם בחוות הדעת השניה), כנראה שלא הייתי עושה אותו

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s