דע מאין באת ולאן אתה הולך

שבועיים אחרי הפוסט האחרון שלי, סבתא שלי נפטרה.

מצד אחד, תמיד כואב כשמישהו שאת אוהבת הולך לעולמו. מצד שני, ההדרדרות שלה יצרה המון לחץ שגרמה לנו כמשפחה ללכת על קצות האצבעות עם אבא שלי ובנוסף היה מתיש נפשית לדעת שכל יום יכול להיות היום האחרון. חוץ מזה, היא פיזית סבלה וזה כאב לי כ"כ לראות אותה סובלת

אני מאוד אוהבת את סבתא שלי רק שבשנה האחרונה אדון אלצהיימר כבר די לקח אותה לעצמו. זה התחיל לפני 3-4 שנים והאמת שהיו גם צדדים חיוביים – היא נעשתה הרבה פחות ביקורתית. גם לגבי עצמה וגם לגבי הסביבה. אבל לאט לאט, סבתא שלי, זו שהכרתי, התפוררה לי מול העיניים והפכה להיות דמות אחרת ששואלת שוב ושוב ושוב את אותה השאלה (וגם אז אהבתי אותה אבל בעיקר ריחמתי עליה)

בשבעה הרגשתי את הפחד מצד אמא שלי לגבי אבא שלי

כשסבא שלי, אבא שלו, נפטר, אבא שלי הרגיש שהוא יכול לשחרר את הרסן ולאיים כמה שבא לו ופחדנו שדבר כזה יקרה שוב. הפעם השבעה הייתה אצל דוד שלי ומבחינתנו זה היה מעולה כי התוצאה הייתה שאבא שלי רוב הזמן היה אצלו והוא לא "הספיק" לאיים עלינו

במהלך השבעה נסענו לא מעט  כדי להיות לכמה שעות עם האח ועם הדוד. באחת הנסיעות, אמא שלי ואח שלי הגיעו לדבר על האלימות של אבא שלי. אמא שלי אמרה שלאבא שלי היו בעבר המון התקפי זעם והייתי המומה לשמוע זאת ממנה כי היא אף פעם לא התייחסה לאלימות שלו ותמיד הסבירה לי שאני זו שצריכה להתחשב בהם. תמיד תהיתי אם היא בכלל מבינה שיש  בעיה או שהיא מתעלמת ממנה

מה שעוד יותר היה מפתיע הוא שאח שלי אמר שהוא לא זוכר כלום ושאין לו מושג על מה היא מדברת. איך מישהו שחי תחת אלימות למעלה מעשר שנים ובכל כמה שנים רועדת האדמה בבית יכול לשכוח ולהתכחש למציאות?