ביזיון

השבוע הלך לי די פה ונפלתי מדחי לדחי.

היו לי המון תרגילים להגשה לתחילת השבוע, אחד דחיתי לרגע האחרון, באחד נאבקתי ללא הפסקה ובסוף הגשתי 80% והרגשתי אשמה כבדה כי ״מה כבר הבעיה שלך?״ והאחרון היה מצגת להגשה שהמרצה לא היה ממנה מרוצה ובכל פעם שתיקנתי משהו אחד, הוא מצא חמישה דברים אחרים לא בסדר ובסוף הוא פסל לי את המצגת ואמר לי ״אני עושה לך טובה כי אני לא רוצה שתתבזי״.

לא ידעתי איך להגיב למשפט הזה. עניתי במשפט אחד – ״אני מתנצלת שזה לא עבד״.

שבוע שלם לא ישנתי וישבתי על המצגת הזו. ראיתי עוד ועוד סרטונים של מרצים מרחבי העולם. קראתי המון חומרים ברשת אבל בכל פעם שתיקנתי משהו אחד, המרצה היה מצביע על משהו אחר שלא בסדר (והוא גם טרח להעביר את המסר בצעקות דרך המייל). הוא הבהיר לי שהציון שלי בקורס הוא 0 אלא אם מישהו אחר יפרוש ואז אוכל להכין שוב הרצאה ולהרצות במקום אותו בנאדם.

למחרת עשיתי מבחן בית לחברה שמאוד רציתי לעבוד בה. המבחן היה עם שעון עצר לאחור והייתה שם שאלה על חישוב זמנים. מהלחץ של המבחן חשבתי שבשעה יש 100 דקות ו-100 שניות וחירבתי לעצמי לגמרי את הפתרון. מיותר לציין שלא התקבלתי

למחרת בבוקר קמתי ואמא שלי שטפה אותי (שוב) כמה אני נוראית. לקח לי כמה שעות של לא לעשות כלום וקצת לנשום את העצב (ואז המחשבות של ״את מבזבזת זמן ולא עושה שום דבר מועיל״ עלו)

דבר אחד חשוב למדתי בעקבות מבחן הבית – נפלה עלי ההבנה שיש לי חרדה בכל פעם שאני רואה שאלה שעוסקת בקוד ואני צריכה לטפל בזה. זה התחיל באוניברסיטה כשניסו לשבור אותי כבר בקורס הראשון לתכנות (כי מסתבר שמצופה ממך לדעת עקרונות בתכנות עוד לפני שהתחלת את התואר) והמשיך הלאה עם כל קורס נוסף שם. כשעברתי מוסד לימוד, חשבתי שזה יעבור אבל במבחן בית שעשיתי נוכחתי לדעת שהחרדה עדיין שם

ועכשיו כשאני חושבת על זה, היא נמצאת בכל תרגיל ושיעורי בית שאני פותרת (ומרגישה נורא לבד כי לא הצלחתי למצוא אנשים שמוכנים לשבת יחד על השיעורים)

אז הגיע הזמן להבין שעם שלוש שנים של לימודים, בהם אני שורפת לא מעט שעות על תכנות, אני לא אותו ה-dummy שהייתי. זה בסה״כ תהליך ואני נמצאת בו במגמת שיפור. אני גם צריכה ללמוד לא להלקות את עצמי על כל דבר קטן שלא עובד. אולי הדבר הראשון יהיה להביט מלמעלה, לזכור מה המצב עם כל הקשיים שבו, להבין שאני מנסה לעשות את הטוב ביותר ולקבל את עצמי בחמלה