ביזיון

השבוע הלך לי די פה ונפלתי מדחי לדחי.

היו לי המון תרגילים להגשה לתחילת השבוע, אחד דחיתי לרגע האחרון, באחד נאבקתי ללא הפסקה ובסוף הגשתי 80% והרגשתי אשמה כבדה כי ״מה כבר הבעיה שלך?״ והאחרון היה מצגת להגשה שהמרצה לא היה ממנה מרוצה ובכל פעם שתיקנתי משהו אחד, הוא מצא חמישה דברים אחרים לא בסדר ובסוף הוא פסל לי את המצגת ואמר לי ״אני עושה לך טובה כי אני לא רוצה שתתבזי״.

לא ידעתי איך להגיב למשפט הזה. עניתי במשפט אחד – ״אני מתנצלת שזה לא עבד״.

שבוע שלם לא ישנתי וישבתי על המצגת הזו. ראיתי עוד ועוד סרטונים של מרצים מרחבי העולם. קראתי המון חומרים ברשת אבל בכל פעם שתיקנתי משהו אחד, המרצה היה מצביע על משהו אחר שלא בסדר (והוא גם טרח להעביר את המסר בצעקות דרך המייל). הוא הבהיר לי שהציון שלי בקורס הוא 0 אלא אם מישהו אחר יפרוש ואז אוכל להכין שוב הרצאה ולהרצות במקום אותו בנאדם.

למחרת עשיתי מבחן בית לחברה שמאוד רציתי לעבוד בה. המבחן היה עם שעון עצר לאחור והייתה שם שאלה על חישוב זמנים. מהלחץ של המבחן חשבתי שבשעה יש 100 דקות ו-100 שניות וחירבתי לעצמי לגמרי את הפתרון. מיותר לציין שלא התקבלתי

למחרת בבוקר קמתי ואמא שלי שטפה אותי (שוב) כמה אני נוראית. לקח לי כמה שעות של לא לעשות כלום וקצת לנשום את העצב (ואז המחשבות של ״את מבזבזת זמן ולא עושה שום דבר מועיל״ עלו)

דבר אחד חשוב למדתי בעקבות מבחן הבית – נפלה עלי ההבנה שיש לי חרדה בכל פעם שאני רואה שאלה שעוסקת בקוד ואני צריכה לטפל בזה. זה התחיל באוניברסיטה כשניסו לשבור אותי כבר בקורס הראשון לתכנות (כי מסתבר שמצופה ממך לדעת עקרונות בתכנות עוד לפני שהתחלת את התואר) והמשיך הלאה עם כל קורס נוסף שם. כשעברתי מוסד לימוד, חשבתי שזה יעבור אבל במבחן בית שעשיתי נוכחתי לדעת שהחרדה עדיין שם

ועכשיו כשאני חושבת על זה, היא נמצאת בכל תרגיל ושיעורי בית שאני פותרת (ומרגישה נורא לבד כי לא הצלחתי למצוא אנשים שמוכנים לשבת יחד על השיעורים)

אז הגיע הזמן להבין שעם שלוש שנים של לימודים, בהם אני שורפת לא מעט שעות על תכנות, אני לא אותו ה-dummy שהייתי. זה בסה״כ תהליך ואני נמצאת בו במגמת שיפור. אני גם צריכה ללמוד לא להלקות את עצמי על כל דבר קטן שלא עובד. אולי הדבר הראשון יהיה להביט מלמעלה, לזכור מה המצב עם כל הקשיים שבו, להבין שאני מנסה לעשות את הטוב ביותר ולקבל את עצמי בחמלה

8 תגובות על ״ביזיון״

  1. אוף החרדה גורמת לנו לעשות כאלה שטויות, שבסוף מעצימות עוד יותר את החרדה עצמה………
    מאמצת בשתי ידיים את המשפטים האחרונים של הפוסט: לאט לאט ללמוד לא להלקות את עצמך, להביט מלמעלה ולזכור את הדרך שכבר עשית, לזכור מה המצב עם כל הקשיים שבו, להבין שאת עושה את הטוב ביותר שאת יכולה בכל רגע נתון, ובאמת בעיקר לקבל את עצמי בחמלה 🤗 חיבוק

    Liked by 1 person

    1. תודה 3> קשה להמיר את השאיפה לפעולות (אני אפילו לא יודעת באמת איפה להתחיל). יש לך טיפים איך ביומיום אני אזכור לקחת רגע נשימה ולהסתכל על עצמי לא ככישלון אחד גדול?

      אהבתי

      1. אני מבינה את הקושי. באמת. נושא הנשימה וההסכמה להיות עם התחושות הלא נעימות (המולידות את הרגשת הכישלון וההלקאה העצמית) הוא בעצם סוג של שריר שרק אם מאמנים ומתרגלים אותו הוא מתחיל לעבוד יותר אוטומטית. כי כרגע האוטומט הוא הדפוס, המנגנון – ההאשמה העצמית, הדבקת התווית "כשלון" וכו' – דברים שאינם מהיום בכלל אלא נוצרו אי אז בילדות והתפתחו והשתכללו והתקבעו. קשה להיפטר מהם ככה סתם, אבל אפשר טיפין טיפין. מה שאני מציעה הוא דווקא לתרגל את נושא תשומת לב לנשימה גם בהזדמנויות אחרות, לא רק ברגעים הקשים. אפשר אפילו לשים תזכורת בטלפון – פעם בשעה נניח, להקדיש כמה שניות לתשומת הלב לנשימה. לא לנשום באופן מלאכותי או יזום, רק לשים לב. האם היא איטית או מהירה? עמוקה או רדודה? סדירה או לא? ואם יש לך עוד כמה שניות, לשים לב לתחושות הגוף. משהו מעקצץ? כואב? חם לך, קר לך? זהו, כמה שניות ולחזור לעניינייך. התרגולת הזאת ביום יום, תעזור לשים לב לנשימה ולתחושות ברגעים הכואבים, הקשים…….ובשלב ראשון לא לשפוט לכאן או לכאן. חמלה עצמית….לוקח זמן לפתח אותה. בשלב ראשון – קל יותר ללמוד לזהות את מה שיש. יש ביקורת? יש אשמה? יש תחושת כשלון? להסכים לשהות בזה….להבין אילו תחושות פיסיות כרוכות בזה….איך מרגישה הנשימה כשזה קורה….זהו. רק תשומת לב. שום שינוי יזום………נסי ותראי אם את מצליחה……..חיבוק

        Liked by 1 person

  2. הלוואי ובשעה היו 100 דקות, ובדקה 100 שניות (אנחה). אולי היה פותר לי את הבעיות.
    בכל מקרה, אני כן שמחה שאת רואה גם את השינויים החיוביים שחלו בך, ואת הדרך שעשית. אישית אני מעדיפה סטודנטים עם עקומת למידה על פני אלה שבאים כבר 'מושלמים'. כי אלה שלומדים – אין לדעת כמה רחוק יגיעו. הפוטנציאל הוא הדבר הכי מושך שיש.

    אהבתי

    1. אני מרגישה שאצלי עקומת הלמידה עם שיפוע קטן- שאני מתקדמת ממש לאט 😦 מצד שני, אני עושה הרבה מאוד צעדים נכונים בכיוון (ולא יכולה להעתיק אז נשרפות לי המון שעות של מחשבה על הפרטים הקטנים ולרוב זה מתיש נורא) אז אולי בוף התוצאה לא תצא אפס ויהיה שם פלוס קטן ליד

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: